אני יודע מה עשית בקיץ האחרון

השנה היתה 1998 "סוף סוף אני מתחיל את החיים האמיתיים", חשב ירון לאחר שהשתחרר לפני שנה מהצבא, הספיק לעשות פסיכומטרי ונרשם ללימודים באוניברסיטה בפקולטה למנהל עסקים.
הוא היה צעיר מכל חבריו, רובם כבר מזמן החלו את הלימודים האקדמיים ונגעו בשוק העבודה, ולכן אצה לו הדרך להתחיל את לימודיו. מי יודע, חשב לעצמו, אולי יזכה גם לחוות שוב הרפתקת אהבים שלא חווה מאז שירותו הצבאי, ואיזה סיפור אהבה זה היה וכמה שהוא מתגעגע לתחושה הזו.
אבל לא הכול הלך חלק. מכתב בתיבת הדואר בישר לו כי הוא אינו עומד בקריטריונים הדרושים לקבלת פטור באנגלית, ולכן נדרש לבלות את חודש יולי בקורס קיץ באוניברסיטה.
עם מעט חששות עשה ירון את דרכו ביום קיץ לח של חודש יולי, בפעם הראשונה, לשער האוניברסיטה.
המקום היה שומם רק כמה סטודנטים לעתיד שכמו ירון מזלם לא שפר עליהם, הסתובבו במסדרון הריק, בניסיון להבין איפה מתקיים הקורס לפטור מאנגלית.
במזכירות , שהיתה שוממה גם היא, כיוונה, המזכירה היחידה שהיתה שם את התנועה לכיוון הכיתה הפעילה היחידה. כיתת הפטור לאנגלית.
זהו מתחילים את החיים החדשים באקדמיה, חייך לעצמו ירון. טוב, כמעט, עדיין לא הרגיש ממש סטודנט. הלימודים התנהלו בעצלתיים, המזגן בקושי החזיק מעמד בחום של חודש יולי.
המרצה, רוברט, איש מבוגר, נעים הלכות, שהציג את עצמו כאיש עסקים לשעבר שניכר עליו שאינו יליד הארץ אלא אנגלי במקור, העביר את השיעורים בנועם.
למרות גילו המבוגר הוא היה מעודכן במתרחש.
באותם ימים יצא לאור שיר חדש שנוגן בלי סוף בגלגלצ, כמו שרק הם יודעים לנגן שיר שהם חפצים ביקרו. תמיד חשבתי שהשיר נקרא שיר הנאום, אבל למעשה, ואם אינני טועה, השיר נקרא wear sunscreen. השיר מתבסס על טור בעיתון שנכתב בשנת 1997 שהוא למעשה נאום בטקס סיום בתיכון או בקולג' המעניק שלל עצות לחיים.
"רוברט הגיע הבוקר משועשע מתמיד" לחש ירון לנטלי, סטודנטית שהספיק להכיר. ואכן רוברט היה מרוצה מעצמו. הוא נכנס לכיתה כשבידו דפים עם מילות השיר הכי עכשוי ברדיו.
כל הרעיון שהתבסס סביב השיר, השאיר רושם עז על ירון. אחת העצות בשיר נגעה בו יותר מכולן , אולי זכר לאותה פרידה משירן, שלקח לו חודשים להחלים ממנה. עצה שאם תחשבו עליה היא משהו שכל הפסיכולוגים מנסים לגרום למטופלים שלהם לחשוב. משפט סטייל 'תחשוב חיובי יהיה חיובי' .
"תראי איזו עצה גאונית" אמר ירון לנטלי בניסיון לשוות לעצמו פוזה אינטלקטואלית, והעצה הלכה בערך כך:
"…זכור את המחמאות שאתה מקבל ושכח את העלבונות…".
נטלי חייכה חיוך מתגרה. "באמת עצה מבריקה" לחשה לירון, "אבל בוא ותקרא אותה עד הסוף".
ירון החוויר, הניסיון להיראות מתוחכם לא צלח.
באמת הייתי צריך לקרוא גם את השורה הבאה, חשב לעצמו.
אז מה היה כתוב בה?
"…אם תצליח לעשות את זה , ספר לי איך הצלחת".
בעודו מתעמק בינו לבין עצמו בשנינות הזאת, שמע את רוברט אומר see you all tomorrow.
ירון סובב את ראשו. נטלי כבר לא הייתה שם.