"המסר האחרון"

אני מאמינה שזה קרוב, אני מרגישה את זה.
אבל אני לא מצליחה אני פשוט לא מצליחה!
לא מצליחה להימלט מהשקר,
לא מצליחה *לדעת* את זה.
ושולחים לי מסרים, שולחים לי סימנים אבל עדיין אני תקועה במקום
אני תקועה בטירה שלי… מי מסוגל להבין את זה?
אולי כל מי שנמצא איתי פה?
כל מי שעומד איתי מעל השמיים האדומים ומול הערפל והשחור.
אנחנו לא מצליחים לברוח מכאן! בבקשה תעזרו לנו!
מי שהצליח בבקשה בוא לקחת אותנו מכאן!
רגע, אנחנו באמת רוצים ללכת?!
אבל הם היו כאן כבר, הם לקחו את מי שהצליח לקום,
את מי ש *באמת* רצה לברוח משם…
הם ניצלו, הם עלו על הרכבת…
מתיי הרכבת הבאה?
אנחנו צועקים ומקווים שמישהו איי שם ישמע.
פתאום משום מקום מגיע רכבת בפעם השנייה
ישנה, מלוכלכת, לא דומה לראשונה שהייתה "רכבת הפאר".
הנהג צועק בקולי קולות שכולם ישמעו ברור הפעם.
"מי *שבאמת* רוצה לעלות שיעלה עכשיו כי לא תהייה עוד הזדמנות!"
ואנחנו רצים, כולנו להספיק אותה, את הרכבת האחרונה.
אבל לאט לאט אנשים נעצרים וחוזרים אחורה,
לאט לאט הם משכנעים את עצמם שהם לא רוצים בכלל לעלות לרכבת,
שהם לא רוצים לעזוב את "הטירה".
אני פתאום מסתכלת מסביבי ולא מוצאת אף אחד
אני רואה אותם חוזרים אחורה, מפחדים לעזוב את ה"טירה"
ואני צועקת להם בכל כוחי "בואו מהר! מה אתם עושים?"
אבל הם מביטים בי במין מבט מוזר, מבט לא מובן,
כאילו הם מוותרים והם יודעים על מה
מוותרים ויודעים מה יהיו ההשלכות אבל הם לא מסוגלים לעזוב.
פשוט לא מסוגלים.
אני צועקת להם תתעוררו! בבקשה ממכם תתעוררו!
אבל גם בי כמו כולם יש משהו שרוצה להישאר,
משהו בי לא שלם עם ההחלטה לעלות על הרכבת.
אני מבולבלת.
מה אני יעשה? לאט לאט אני חוזרת אחורה.
"לא!" אני צועקת לעצמי.
"מה את עושה?" אני מנסה להשתלט על עצמי,
רואה את הסערה מתקרבת אליי אני רואה אותם,
את אלה שבחרו להישאר מאחור, לאט לאט ניספים.
"מהר הרכבת מחכה" הקול הרך שבי צועק,
"לכי אליהם עדיין יש שם תענוגות" עוד קול מוכר צועק גם הוא.
אבל הם ניספים! אני צועקת לו בחזרה לא מבינה למה אני כל כך מבולבלת.
אני עומדת, עומדת ולא זזה.
מלפניי הרכבת ומאחוריי הסערה,
הטילים, המטוסים, הערפל וגם כל החוויות שלי לכאורה.
מה לעשות? ללכת אליהם? קצת להנות לפני הסוף?
אבל אני יודעת שאני לא אשרוד אז למה בכל זאת?!
למה בכל זאת משהו בי רוצה ללכת לשם
בידיעה שזה יהיה הדבר האחרוו שאני יעשה בחיים…
אני מביטה לרכבת והנהג צועק לי בתקווה,
"קדימה! אני נוסע לא תהייה לך עוד הזדמנות! זאת הרכבת האחרונה!"
אני מביטה ברכבת אני רואה את האנשים שם שמחים
שולחים אליי ידיים בחיוך מהקרונות וקוראים לי לעלות,
הם ניראים כל כך מאושרים. אבל אני לא מבינה למה.
אני מביטה לאחור ושומעת את הצרחות של ה"חברים" שלי
אני רואה את כל מה ש"אהבתי" מתחיל להישרף
אני רוצה להציל את זה! אני רוצה את זה.
גם אם זו תהייה החוויה האחרונה שאני יחווה.
משהו בי מוכן להילחם על זה. מה זה?
למה יש לך כח כל כך חזק עליי?
אני מסתובבת ומתחילה לרוץ,
לנסות לגעת בכל מה שאהבתי,
אני לא מוכנה לוותר! אני לא מסוגלת!
אני בוכה כל הדרך אחור.
הנהג צועק לי שוב בתחנונים "אני נוסע! תזכרי, זאת הרכבת האחרונה!"
אני שומעת אותו היטב אבל אני לא מוכנה להקשיב…