קיץ מבורך

כשהלילות מתקצרים אני מנסה לשכנע את עצמי שהמחשבות שלי לא נסובות סביבך.

בין לילה ללילה הימים ארוכים ולוהטים. השמש צורבת מחשבות מראשי. אני שוכבת תחתיה והזיעה שוטפת אותך ממני עד הלילה.

כשהלילות חורקים סביבי אני מנסה לא ליפול חזרה. אליך, אליה, לכדורים, לשנאה העצמית, לייחולי המוות. מנסה לספר לעצמי סיפורים מנחמים: אהבה; קסמים; אני, אבל בגרסה אמיתית באמת.

והימים, והלילות, הם לא נגמרים. וכל אחד מהם גרוע מקודמו ומשופר.

ואתה, בכל מקום: בין דפים ואנשים ועל הלשון והצוואר, ללא הפסקה. אתה בארונות המטבח ובמילים שאני אומרת, אתה אצל ההורים ובעבודה ואני לא מצליחה לאבד אותך.

אני כמעט מוצאת אותך בין השפתיים שלו. הוא אומר לי שאני יפה, שהוא רוצה לשכור מישהו שיתעד את יופיי העירום במכחול. הוא שורף לי עוד לילה מקוצר, עד בוקר אינסופי נוסף, ואני מגלה בכמעט הפתעה פתאום שדקה שלמה לא חשבתי עליך.

כשהלילות חמים כמעט כמו הימים והימים חמים כמעט כאילו החמה רוצה להתיך את הכול ולהתחיל מהתחלה, אני מוצאת דקות קטנות ומפתיעות שריקות ממך. אני חושדת שאתה יוצא לי ממחזור הדם, שאולי סוף סוף אוכל לתלוש אותך, להקיא אותך, לשכוח ממה שרציתי שיהיה.

הימים חמים וארוכים ואתה כל כך לא כאן שאני כמעט שוכחת אותך. בלילות אני אוהבתשונאת לסירוגין.

כמעט חתכתי את עצמי שלשום. כמעט האבסתי את עצמי כדורי הרגעה. ולא היית שם אבל שרדתי. ויום אחד אולי אתה לא 'תבין כמה הפסדת', כמו שכל החברים והקלישאות מסבירים; וכנראה לא 'תחזור על הברכיים'. אבל אולי יום שמש אחד אלמד לאמץ את האפתיה וחוסר המחשבה עד כדי כך שכבר לא יהיה לי אכפת שאני בלעדיך;