תריסים מוגפים

היא מסתכלת עליו מבעד לריסים העבים שלה, הריסים האלה שמשמשים לה תריסים כשקשה. כשאינה רוצה לשמוע את העולם או כשנמאס לה מהריבים של ההורים שלה.
לפעמים היא מרגישה שאלה אינם ההורים שלה. במיוחד ברגעים האלה שהדיכאון חודר אליה והיא כל כך רוצה שזה ייפסק. היא מתחננת להפוגה של חמש דקות, לא-דקה תספיק.
רק דקה.
דקה בה הבטן שלה לא דואבת וראשה לא הולם וגרונה לא ניחר. דקה אחת שלמה. שישים שניות שבהן היא יכולה לאהוב אותו בלי לחשוב על היום בו ייפרדו.
היא רוצה, באמת שהיא רוצה, אבל אין לה דבר לעשות בעניין.
במקום זה היא שוכבת במיטה שלה והיא בוכה ובוכה ובוכה עד שלא נותרות לה דמעות. היא ממררת בבכי קורע לב. וכששואלים אותה מדוע-היא לא מצליחה לענות.
היא לא יודעת למה היא בוכה. היא רק יודעת שזה מה שהיא עושה והיא רק יודעת שהיא מגעילה ושהיא שמנה ושהיא מעדיפה למות מאשר לבלות עוד דקה בגוף המכוער הזה. הוא ממשיך לומר לה שהיא יפהפייה, שהוא אוהב את הירכיים שלה, אפילו אם הן קצת רחבות מהממוצע, ושהוא אוהב את השיער הבלונדיני שלה, אפילו שהוא שומני, ושהעיניים החומות שלה הן המיוחדות ביותר שהוא ראה.
אבל היא לא מאמינה לו.
הוא שקרן.
הוא רק מנסה למנוע מהמחשבות האלה לחדור לראשה ולחרב את חייה.
הוא מנסה לפטור אותה מהאפלה העוטפת אותה בכל פעם שהיא לבד, ומדפיקות הלב שהיא מרגישה בכל מקום בגוף.
היא כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא אכלה. כנראה שזה היה מזמן.
כבר רואים לה את הצלעות.
ממש שנייה לפני שהיא חודלת מלהתקיים, היא מביטה בו פעם נוספת מבעד לתריסים הצפופים שלה.
הוא אומר לה שהוא אוהב אותה כמו שהיא, אבל היא עדיין לא מאמינה.
היא לא מאמינה באף אחד יותר.
וחוסר האמונה שלה באנשים, הוא שגורם לה למות.
למות ולהשאיר אותו, מתגעגע לירכיים רחבות ולעיניים חומות ומיוחדות ולתריסים מוגפים שמסתירים את השנאה העצמית, הרעב, וכל מה שאינה תטרח עוד להראות.