עורכי דין- פרק ראשון: מוות זה לא משחק ילדים חלק ראשון ( מתוך 3)

Elya Minor Achord 26/08/2012 457 צפיות אין תגובות

המכונית חרקה על האספלט המושלג, חונה בין שניי עצים זקנים. לובה נכנסה לבניין הישן והמתפורר, בירכה לשלום את המזכירה שרק הנהנה והמשיכה לדבר לאוזנייה. אומרת בכעס שוודקה זה לא בסדר, ושבעלה יביא אך ורק ג'ין. לובה גיחכה על המזכירה אנה, היא הייתה בנאדם עני, בנפש, ופיזית. ועבודת המזכירה הקצתה לה משכורת מינימום מינימלית לחלוטין. אף על פי שלאנה היה שכל, היא ידעה להבין שוודקה זה גרוע יותר מג'ין. שיערה של לובה היה פזור על החולצה המשובצת והארוכה שלבשה, המשובצת בכחול, ומעלייה לבשה ווסט. את המעיל הלבן והחמים שלה היא השאירה בכניסה, ועלתה במדרגות במהירות בשביל להגיע את התנור החם. ברגע שנכנסה לחדר, היא ראתה שמים יצאו מעייניו של אלכס, סליחה, דמעות.
לובה לא הייתה רגילה שאלכס בוכה.
" אלכס זימין, מה לעזאזל קרה לך?!" ניגשה אלין לוב, היא חיבקה אותה והתחילה ללטף את גבו. הוא הפנה את מבטו אלייה, עייניו היו אדומות ואפורות מתמיד, הוא נאחז בחיבוקה כמו ספינה בעוגן.
" היום, היום… היום נצטרך לעבוד עם… עם…" הם לא אמר את סוף המשפט, ורק הביט למטה, אל השולחן. דמעותיו ירדו אחת אחרי השנייה על הדיו הטרייה של הדו"ח. לובה המשיכה ללטף את אלכס, שלא הוציא ההגה, ורק הוציאה בזהירות מתחתיו את הדו"ח.
"יהיה בסדר" אמרה, חיבקה אותו הלכה לצד שלה בחדר, מרחק פחות ממטר מהשולחן של אלכס.
כמו לאלכס היה לה שולחן מלא דוחות ומחשב גדול עמד בקצו, עטים היו מפוזרים בכול מקום, והמון תקיות, שחורות ועבות או אדומות ודקות מכול הסוגים, עמדו מאחוריה בשניי ארונות פתוחים. "זיכרונות מכול המשפטים שבהם הגנו על האנשים" אמרה תמיד בחיוך מסתורי. היא והחבר שלה, סליחה הקוליגה שלה, הרי לובה נשואה, היו עורכי דין נכבדים בעליי מוניטין עצום בחברות הגדולות, אך הפשוטים בבני העולם לא ידעו מאומה עד שלא באו והראו להם את תעודת הזהות שלהם, ואמרו שהם קשורים לפשע כנראה. ואז הייתה סצנת ההתעלפות, ההכחשה השאלות ועוד המון. אך זה לא תמיד ככה. לרוב זה שונה.
"יהיה…" מלמל בעצבנות אלכס זימין. לובה הסתכלה בעניין על הדו"ח, מופתעת יתר על המידה, היא אפילו קפצה.
זימין חיייך.
"אני בפעם הראשונה בוכה ואת בפעם הראשונה מופתעת מחקירה, ומהגנה. להגן על ילד בן 12, הגיוני?! ועוד יתום. הרג יתומה" צחק כשיכור אלכס.
"די אלכס, אחרת עוד אקרא לאשתך" אמרה לובה. היא ידעה שזהו תמיד, אבל תמיד זה עובד.
אלכס התיישב מול שולחנה.
"מי האשם? והוריו אמורים להיות אחראים עליו, לא?" שאלה בהסתייגות לובה. היא כעסה על הילד הזה, והצטערה שהיא אמורה לעשות חקירה עם ילדים. שניים מפנימיה יהודית. מה שהצחיק אותה, כי הרי היא נוצריה הדוקה.
היא קראה את השמות בקול:
"אלייה ( או בשמה המלא אלין) מיכאליבנה פרושבסקי נרצחה בשטח הפנימייה בה היא חייה כול חייה" זו הייתה השורה היחידה שהייתה כתובה בדו"ח.
"אוי אלוהים" לובה נפלה על הכיסא שלה, אלין פרושבסקי, פרושבסקי, פרושבסקי. השם רדף אותה עוד מילדות.
אליה הינה הבת של החבר הכי טוב שלה, אז ו… אז. הוא נרצח לפני שלובה הפכה לעורכת דין. מה שדיכא אותה לא פעם.
פרושבסקי.
הפעם היה תורה לבכות. אבל לובה, למרות חזותה הנשית והרכרוכית, הייתה חתיכת אגוז קשה לפיצוח בפנים. היא הייתה מסתורית, קשה, חזקה ואגרסבית למרות שהייתה בינונית בגובה, רזה, ובעלת שיער שטני ארוך, נוטה לבלונדיני.
פרושבסקי.
"זה לא יכול להיות" הבין זימין.
לובה התעלפה


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך