כשהלכת- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

לכתוב עלייך מחזיר אותי רגע אחורה,
זה שואב אותי לתוך עולם פנימי שגורם לי לחשוב הרבה עלייך.
אני מדמיינת הכל בראש.
אני מנסה להרגיש מה שהרגשת,
כאב לך שהלב שלך פתאום נדם?
ומה הרגשת אחריי? היה שקט?
כי אצלי יש סערת רגשות. הכל רודף אותי.
החיוך שלך לא יוצא לי מהראש.
כשהייתי קטנה, אימא אמרה לי שכל מה שארצה אני אשיג.
אז למה חיבוק קטן כל-כך קשה לי להשיג?
אני רוצה להרגיש אותך.
את הרכות של כתפך כשאניח את ראשי כשנתחבק.
את הריח הממכר שלך מהצוואר.
אני רוצה שהלב שלי שוב יתמלא.
יש בי חור. גם אם אכסה אותו, זה תמיד היה חור וזה תמיד יכול להיפתח שוב.
תדבר איתי קצת, תספר לי על היום הארור הזה.
תספר לי למה כשאני מדברת אלייך אני צריכה להסתכל על מצבה?
תספר לי למה אלוהים לא יכל לתת לך הזדמנות שנייה?
את מי הוא העניש אותי או אותך?
כי נמאס לי לכעוס עלייך. בא לי שנפרד כשאראה אותך.
ואז הכל נופל, אני שוב מתרסקת.
המוח יוצא מהעולם הפנימי שנכנסתי אליו.
ואז אני נזכרת.
שאני לא אראה אותך יותר אף פעם ולכן אני לא יכולה להיפרד.