קללת אדמה – פרק 75

רציתי לצרוח על תומאס. לרגע אחד הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי ומתייחס אליי כמו אל זרה גמורה, ורגע לאחר מכן הוא מכיר אותי ואומר לי לבוא אחריו.
הבנתי שהוא הצליח להשפיע לעצמו על המחשבות, שמתישהו, בלילה שניסה להדחיק משהו מהרגשות שלו, זה פגע בחלק במוח שלו שכשראה אותי אמר: "אה, כן, זאת אמה. אתה מכיר אותה"
וההודעה של ארס מאפרודיטה: "אל תכחיש את הרגשות שלך" טוב, תודה רבה גברת מובן מאליו. אם היא חושבת שאנחנו לא מסתדרים בלי העצות העילגות של אלת האהבה יש לה בעיות.
הבטתי בתומאס שצעד בנחישות לכיוון ממש לא מוגדר.
ואז הבטתי בלוקאס, שצעד לצידי בשקט מפחיד כמעט.
"לוקאס?" שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו. כשהוא הביט בי חייכתי.
הוא השפיל את ראשו במהירות. שיחרר את אחיזתו בידי.
ניסיתי שלא להיעלב ולהיפגע כשמיהר קדימה אל תומאס והתחיל לדבר איתו בגרמנית.
הלכתי מאחוריהם והשתדלתי שלא להפריע לשטויות שאמרו.
כששמעתי את השם שלי כמה פעמים החלטתי שנמאס לי משניהם.
"או שתסבירו לי על מה אתם מדברים או שאני אטביע אתכם" איימתי ושניהם פנו להסתובב אליי.
מבט של אשמה הייתה בעיניו של לוקאס. תומאס נראה כמו תמיד, רק טיפה חיוור.
"בחייכם, מה הקטע?" שאלתי שוב.
הם המשיכו לשתוק.
נאנחתי. "בסדר, שיהיה.. תמשיכו לדבר בשווֵיצָרִית, אל תתנו לי – "
"אמ.." תומאס נע מרגל לרגל באי-שקט. "אנחנו מדברים בגרמנית. אין שפה כזאת שוויצרית. זה – "
"לא אכפת לי באיזו שפה אתם מדברים!" קראתי בכעס. "אתם מוכנים להפסיק לבהות בי ולהתחיל ללכת?!" המשכתי אחרי שלא זזו.
לוקאס פתח את הפה שלו אבל אני מיהרתי לעצור אותו.
"אני ממש לא רוצה לדעת מה יש לך להגיד!" קראתי ברוגז. "שלא תעז לשקר לי, לוקאס. כי זה בדיוק מה שהיית אומר עכשיו אם הייתי נותנת לך לדבר. שקרים!"
נדחפתי ביניהם וצעדתי בכיוון הכללי שאליו הלכנו. לעבר הר האולימפוס.
יכול להיות שההילה של ארס פשוט עדיין משפיעה עליי ולכן אני רגישה כל כך. אבל פשוט נמאס לי שתומאס מתרץ כל דבר שהוא עושה ונמאס לי שלוקאס משקר לי לפעמים, כשאין לו תירוץ.
הגעתי על להר כשהבנתי שאין לי באמת מושג מה אני עושה עם עצמי. הסתובבתי לאחור כדי לשאול את תומאס לאן הולכים, אלא שהם לא היו שם.
"יופי.." רטנתי. "איבדתי את שני החברים שלי למסע."
התיישבתי על הרצפה ורציתי לפרוץ בבכי. נמאס לי כבר מהמסע הזה. למה כלום לא יכול להיות פשוט?
"כי אז זה יהיה קל מדי" קולו של לוקאס הדהד בראשי.
נאנחתי והתכוונתי לקום על רגליי כשקלטתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה.
"לא נכון!" רטנתי בכעס וניסיתי למשוך את עצמי כלפי מעלה. הטעות שלי הייתה שהנחתי את הידיים של האדמה.
תוך רגע הרגשתי איך חול ואדמה מטפסים ומתגבשים סביב כפות ידיי, מושכים אותי מטה.
"אוקיי. בלי פאניקה" מלמלתי.
התחלתי למשוך את עצמי למעלה קצת יותר בפראות. האדמה משכה אותי לעברה כאילו לא התנגדתי בכלל.
ואז, כשהרגשתי שהרגליים שלי נעלמות לתוך האדמה. התחלתי לבעוט בפאניקה.
"לוקאס! תומאס!" צרחתי הכי חזק שהצלחתי.
שתי דמויות הופיעו במרחק של כמה מטרים ממני.
הצלחתי להוציא יד אחת והרגשתי שכל הגוף שלי נמשך מטה. האדמה כבר גררה אותי ועכשיו, לא הייתי יותר מאשר חצי אמה. מהמותניים ומעלה הייתי בחוץ, מהמותניים ומטה כבר הייתי בתוך האדמה. והיא לא עצרה.
הושטתי את ידי במהירות, תומאס רץ לעברי הכי מהר שהצליח, לוקאס מאחוריו.
האדמה הגיעה עד לכתפיי.
"תומאס!" צרחתי והושטתי את אצבעותיי בניסיון אחרון, המבט המבועת שעל פניו גרם לי להיכנס לפאניקה מוחלטת.
אלא שברגע שאצבעותיו סגרו על אצבעותיי האדמה בלעה אותי לחלוטין. הכל החשיך מסביבי, צרחתי, ונפלתי לעבר ריק שחור ומוחלט.