זכרון אבוד

"אני וסאשקה גדלנו יחד באותו בניין, דלת מול דלת. הלכנו יחד לגן, בית ספר, חטיבה.
התגייסנו באותו תאריך ולמרות ששירתנו ביחידות שונות, אני כרופא, הוא בהנדסה קרבית וב-1984 פגשנו אחד את השני באפגניסטאן.

אני לא יכול לתאר את השמחה שהרגשתי בליבי כאשר ראיתי אותו באותו בוקר בבסיס, במיוחד בזמן הזה.
זאת הייתה תקופה קשה לכולם.
מבצע הבזק שהקרמלין תכנן הפכה למלחמת התשה ארוכה עם אבדות קשות בנפש ובציוד. היינו זרים במדינה לא מוכרת, עוינת ונתמכת ע"י גורמים חיצוניים ובכל יום שעבר האפגאנים למדו אותנו, את חולשותינו, ניצלו אותם עד תום וככל שהמלחמה נמשכה, ציוד הלחימה שלהם והם עצמם התמקצעו והשתכללו.
נשק, מוקשים, רימונים וכלי עזר מארה"ב, אנגליה, ישראל, גרמניה ומדינות נוספות זרמו למדינה המקוללת והשסועה ככל שהמלחמה נמשכה.

ואני?
כל יום תפרתי, חיברתי, ניתחתי ושלחתי חזרה לשדה הקרב או הביתה חיילים או יותר נכון ילדים בני 18, שדרכו על מוקש ונשארו בלי רגל, נפגעו מאש צלפים, שהתעוורו מפיצוץ, נשרפו או איבדו איבר כזה או אחר.
אך לרוב, הילדים האלה פשוט יצאו מדעתם. יצאו מהבסיס כאנשים רגילים וחזרו חולי נפש, שבורים לרסיסים לאחר שנקלעו למארב או לקרב.

גם הטכניקה המתקדמת שלנו לא היוותה שום יתרון היות והמוג'אהדין (כך כינו את הלוחמים האפגאניים) לקחו את הקרבות למקומות הרריים. גרוע מכל, ברוב המקרים, הצלפים, שארבו בכל פינה לא התכוונו להרוג אלא לגרום למום, או לפצוע, מה שעוד יותר הוריד את רוח הקרב של החיילים.

בתקופה הזאת התחלתי לשאול עצמי שאלות קשות כמו "למה אני פה?" ו-"למה אנחנו נלחמים במלחמה המיותרת הזאת?".
לא הייתי היחיד. למרות ששאלות אלה נשאלו בחדרי חדרים אפשר היה לחוש בבירור שהפיקוד איבד את אמון החיילים.

נזכרתי איך לפני חודשיים, במהלך חופשה בבית (בברית המועצות) נדהמתי לראות מבטים עוינים ברחוב. מקרי העריקות חרגו הרבה מעבר לנורמה והורי הילדים אשר היו אמורים להתגייס עשו הכל כדי למנוע מילדיהם לעשות זאת (כולל הטלות מום, מתן תרופות פסיכיאטריות וכו').

את כל זה סיפרתי לסאשה בייאוש, כאשר יצאנו להליכה מסביב לגדר המערכת.
הוא הקשיב בדריכות ולא הגיב, שקוע במחשבות.

"סאש, תגיד משהו", התחננתי אליו ולפני שהספיק להגיב, רעם פתאומי התפוצץ בתוך ראשי. הרגשתי שמשהו עוצמתי מעיף אותי באוויר ועצמתי את עיני.

כשפקחתי אותם, גיליתי שאני רכון על ארבע ואימה פתאומית אחזה בי כאשר הבנתי שאיני שומע יותר.

הרמתי את ראשי וראיתי את סאשה.
הוא שכב על גבו במרחק כמה מטרים ממני ועיניו עצומות. ברגע של צלילות סרקתי את פניו, ידיו, פלג גופו העליון ונשמתי לרווחה. חוץ מפצעי רסיסים קטנים הכל היה שלם.
קול קטן ועיקש בראשי אמר שהכל בסדר, שאפשר להירגע אבל היות וכבר הבנתי את שאירע, עיניי פזלו לפלג גופו התחתון.

רגלו השמאלית הייתה שלמה אבל הימנית…הימנית נראתה כאילו העבירו אותה במטחנת בשר.
הבטתי שוב על פניו, שהיו לבנות, מיוזעות וצרחתי. צרחתי ולא שמעתי את קול הצרחה.

אימה משתקת אחזה בי. אחזה וסרבה לשחרר.
ניסיתי להרגיש את רגלי ואת ידיי, חרד לגלות שגם אני נפגעתי, שגם אני נראה…כמוהו.
עצמתי את עיניי ו…איבדתי את ההכרה.

בחקירה מאוחר יותר התברר שהאפגנים טמנו מוקש בתוך תחומי הגדר ואותו מוקש התפוצץ כאשר סאשה דרך עליו.

שנינו שוחררנו מהצבא, אני הלום קרב אבל שלם והוא, הוא איבד את רגלו.

מאוחר יותר, הלכתי לבקר אותו בביתו, בית קטנטן המורכב מחדרון אחד בו חי עם אימו. היא סיפרה שאת כל הפנסיה הזעומה (שלא הספיקה לדבר) הוא מוציא על אלכוהול. היא ביקשה ממני לדבר איתו אך לא יכולתי.
פשוט לא יכולתי להביט על רגלו והוא, הוא כבר היה אבוד, ללא חשק ורצון להמשיך לחיות.

לא הלכתי לבקר אותו שוב.
לא הייתי מסוגל לראות אותו כך, פעם מלא חיים, צעיר ויפה ועכשיו אלכוהוליסט זקן ואדיש.

סאשה, חברי הטוב, שהיה ספורטאי מצטיין ואהוב הבנות, תמיד מוקף חברים שם קץ לחייו ב-1991. אימו מצאה אותו במדיו המגוהצים, עם כל אותות הגבורה תלוי בחדרו.
אישה בודדה וחולה, היא לא רצתה להמשיך את חייה בלעדיו ושמה קץ לחייה כמה ימים אחריו.