דודה אסתר

דודה אסתר נולדה לפני חמישים שנה, חמישים אביבים לבדה בחיים. ניצולת שואה אמיצה, כך מספרים. היא עצמה שכחה מזה ונדרה לא לדבר על זה, אולם לי היא מספרת הכל, כי אני אחיינה וכל מי שיש לה בעולם הזה. פעם היא סיפרה שהנאצים לקחו את משפחתה למחנה והיא נשארה לעבוד בחווה, לבדה, עם כומר מהכנסייה שהתאכזר אליה כל – כך כך שיש לה עד היום צלקות וסימנים על הפנים. עברה זה הוא סבל צרוף ועבר שורף, מלא בסיוטים מעוררי – אימה ופחד. עשר שנים לקחו לה להתגבר על הגעגועים והכאב מהלב שהתפרץ כמו לביאה הרצה לשדה הקרב, עשר שנים ובהן חללים רבים בליבה של דודתי, דודה אסתר- הגיבורה! אני עוד זוכר, כשהייתי תינוק, איך שמחה, אפילו יותר מהוריי. חיבקה אותי, שנים רבות לאחר מכן גם אמרה לי: "כשאני מסתכלת עליך אני שוכחת כל מה שעבר עליי". וזה גרם לי שמחה בלב. רעדתי כולי. הרגשתי שאני כאן בשביל שליחות, שליחות חשובה. שליחות אליה נשלחתי כדי לתקן את סבלה של דודה אסתר המנוחה. בעצם, היא עדיין לא נפטרה, אך מצבה כעת קשה מאוד. מצב סיעודי, נו אתם יודעים איך זה. מטפלת כל היום דואגת לה, פיליפינית מסכנה שחייבת את העבודה הזו כדי לשרוד ולכלכל את עצמה ואת בנה. אני חושב עליה עכשיו, בעצם כמעט כל היום. למדתי ממנה המון, בעצם הכל. אני מרגיש כאב, אך עם זאת אושר. היא לימדה אותי דברים רבים, כמו טקטיקות, אסטרטגיות והכי חשוב- לימדה אותי מהי אהבה. אהבה של בת זוג, אהבה מאם לבנה, ומדודה לאחיינה. היה לנו קשר מאוד מיוחד. היינו, ועדיין, מדברים שעות רבות ביום. בעיקר היא מדברת, מספרת מה עבר עליה. וכל דבר שהיא אומרת, אני מוסיף לסיפור שלי, אותו אני אפרסם בקרוב, ספר שכולל את כל קורות חייה של דודתי, החיים הקשים שלה ואיך בכל זאת שרדה. ספר לחיים, ספר לנפש, ספר קריאה שיש בו מן ההנאה, אך גם מן התובנה… וכשאפרסם אותו, אקרא לו רק "דודה אסתר", למרות שזה שם בדוי. לא ארצה לפגוע ברגשותיה של דודתי. הרי אני מספר דברים כל כך אישיים, שעלולים לפגוע בה כאשר ייפגשו בלב הקהל הרחב. אני חושב עליה עכשיו, על דודתי היחידה. דודתי, איך אני רוצה שתישארי כאן, לחיות- ולא, מצב סיעודי זה לא לחיות- יחד איתי וללמד אותי על עוד מקורות מחייך וסודותייך, כדי לעזור לי בחיים של עצמי. הרי יש לדודתי אוסף אינסופי של חוויות ואירועים וסודות ואסטרטגיות, היא עברה כל כך הרבה בחיים. שואה, פלמ"ח, חיה לבד כל חייה, בדד. לכן כשאני נולדתי כל כך שמחה. הן שתי אחיות, היא ואמי. לאסתר הרי אין ילדים ואני הילד היחיד של אמי והאחיין היחידי של דודתי. מעין "משפחה קטנה מאוד" יצרנו לעצמינו. וזה כואב לי בלב לראות שלדודה הזו, שיכולה להיות הדודה של כולנו, אין שום דבר בעולם. ואיך, בכל זאת, היא התעקשה ולא ויתרה והמשיכה בחיים ולא התייאשה, והעבירה את חוויותיה הלאה. היא דודה של כולנו, לא רק דודה שלי, ובכלל- לי אין דודה שהייתה בשואה, אך בכל זאת אני בוחר להעביר לכם את המידע החשוב הזה. אלפי דודים ודודות השתתפו בשואה וסבלו המון, ואני רוצה להשיב להם את הכתר, להושיב את אסתר על הכיסא המוזהב. להחזיר להם את כבודם, כי אין אנו נותנים להם את כל הכבוד המגיע להם. אין להם כלום, הם סבלו המון, סבל שאנחנו לא יכולים אפילו לתאר לעצמינו. הם עבדו קשות במחנות העבודה, הגיעו למחנות ההשמדה וכשבאו לנוח, במקלחת, נשרפו תחת אש התמיד, שתבער לנצח לזכרם, גם של אלה שנותרו בחיים.

ולמילים עצובות אלו- נאמר אמן! יהי זכרם ברוך… !!! … !!! … !!! … !!!