למה? כובע.

בן היה לקראת הסוף של הטיול כשנתקל בגורו. מקומיים נלהבים שעמדו בתור ארוך אשר השתרך לכל אורך הרחוב ההומה, עוררו את סקרנותו של בן. בירור קצר עם מקומי שהבין אנגלית, שהסביר לו במבטא מזרחי שמדובר בגורו נודד, אשר משוטט בארצות המזרח ועונה לשאלותיהם של אנשים, ומדריך אותם. המקומי הסביר, שביקורו של הגורו בכל עיירה מהווה הזדמנות לתושבים להיוועץ באדם חכם ורוחני, אשר שמו הטוב נודע בכל המזרח. בן אמנם מעט פיקפק בנכונות הדברים, אך לאורך המסע הופתע לחזות בדברים שחשב שאינם קיימים, וראה דברים שמוחו המערבי המקובע, לא היה יכול להסביר. בעוד יומיים יחזור לארץ, וזו הזדמנות אחרונה לחוויה, אולי בלתי נשכחת.
בן נעמד בסופו של התור הארוך, ונעזר בסבלנות שרכש לאורך המסע, ממילא יבלה את לילותיו האחרונים של הטיול בעיירה סמוכה, והוא לא ממהר לשום מקום.
עם שקיעת השמש כבר יכול היה בן לראות את אוהלו של הגורו, וכאשר נמוג האור האחרון בשמיים, שילשל את מטבעות התשלום לכד שבכניסת האוהל, וצעד פנימה. תחילה הכתה בו החמימות ששררה באוהל, ולאחר מכן הבחין בגורו עצמו. אדם מזוקן, אך שערו עוד מעט אפרפר, בן ציפה לראות אדם מבוגר יותר. לבושו הנזירי סימל את היותו אדם רוחני, ועיניו צוחקות, מזמינות.
“Tourist?” :שאל הגורו.
"כן" בן השיב במהירות באנגלית, והציג את עצמו: "בן, אני מישראל".
"נעים מאוד, בן. הרבה זמן לא פגשתי אדם מישראל." השיב הגורו בנעימות.
השתררה שתיקה באוהל, ובן הבין לראשונה מאז נעמד בתור, שלא חשב על שאלה אחת שרצה לשאול את הגורו. החיים הרגילים בארץ נראו לו כל כך רחוקים, והוא לא חשב על שום מכשול שמצפה לו כשיחזור. בכלל, הוא הרגיש שכעת אין לו מטרה. כל הטיול הזה גרם לו להרגיש שהוא מפספס משהו, מאז שסיים את הצבא, הוא הרגיש שלחיים אין יותר אותה משמעות. קודם, המטרה הייתה פשוט להשתחרר מהשירות ולטוס למזרח, אבל מה יעשה עכשיו כשיחזור?
"איך אוכל לעזור לך? מר בן מישראל." שאל הגורו, וחייך אליו.
"מהי משמעות החיים?" פלט בן את שאלתו בפתאומיות. זה פשוט יצא ממנו. כעבור רגע הבין את טעותו. 'בטח אלפי אנשים שואלים אותו בדיוק את אותה השאלה בכל יום' חשב לעצמו. בן ידע שהציב שאלה קשה, אולי אפילו לא יזכה לתשובה, או יותר גרוע- תשובה מתחמקת.
בן כבר פתח את פיו לתקן את הטעות, כאשר הגורו השיב בנונשלנטיות:
"משמעות החיים, היא חבישת כובע בכל יום, לכל היום."
בן הביט בגורו בעיניים פעורות. הוא הופתע לשמע התשובה הכל כך ישירה.
"מה… איך…" בן גימגם בחוסר הבנה. הוא מיהר להשתיק את עצמו, לפני שיפרוץ בצחוק.
"יש לך שאלות נוספות?" שאל הגורו, עדיין רגוע לגמרי.
"אני לא מבין, כובע הוא משמעות החיים?" בן ניסה להבין, לאחר שנרגע מעט.
"לא" ענה הגורו, "חבישת הכובע, היא משמעות החיים". חזר ואמר.
"ומאחר ואין לך שאלות נוספות, אאחל לך טיול מוצלח, וחזרה נעימה לישראל." חתם הגורו את השיחה וסימן לבן לצאת מהאוהל.
בן המבולבל יצא בזריזות מהאוהל, וכל הדרך חזרה למעונו הוא ניסה לחשוב איך בדיוק חבישת כובע תעזור לו להבין את המשמעות לקיומו. הוא הרהר בזאת עד שנרדם, וכאשר התעורר נזכר שוב במילותיו של הגורו. המילים נאמרו בביטחון, וגרמו לבן לחשוב שזו לא התשובה המתחמקת שלה ציפה . הדבר טרד את מנוחתו גם בטיסה חזרה לארץ, וכל הדרך לדירה שלו, עד שצנח למיטתו המוכרת.

בבוקר, החל לסדר את בגדיו מהטיול בחזרה בארון, ונתקל בכובע. הוא שכב באחורי הארון, כובע גרב עם פסים. הפעם האחרונה שחבש אותו הייתה בצבא, כאשר קפא בקור העז של החורף ברמת הגולן, ומאז לא נגע בו. כעת החזיק אותו בידיו, והביט בו. 'האם כאן חבויה משמעות החיים?' שאל את עצמו, והוסיף להסתכל על הכובע. לבסוף ניער את הכובע מהאבק שהצטבר עליו, וחבש אותו, נמוך, כמעט מכסה את כל המצח, שיושב טוב על הראש.
בהמשך היום, יצא להסתובב בעיר, הוא לא ידע לאילו תגובות עליו לצפות, הוא חשש מעט מהביקורת. אך הוא לא זכה לתגובות כלשהן מצד שכניו, וכמובן שלא שמע אף תגובה מצד הזרים ברחוב. וכך, בסוף היום, אמר לעצמו : 'זה לא היה נורא, בינתיים חסר משמעות, אבל לא נורא'. והחליט לחבוש אותו בהמשך השבוע.
סוף השבוע הגיע, ואיתו ארוחת השישי אצל ההורים, שאליה התגעגע במשך כל הטיול. ניחוחות הבישול הביתי של אימו מילאו את הבית, ובן הבין כמה האווירה הזו הייתה חסרה לו במשך הטיול. בני משפחתו התקבצו סביב השולחן הערוך, לראשונה מזה כמה חודשים בהרכב מלא. לאחר החיבוקים והברכות לבן, והקידוש כמובן, התיישבה המשפחה לאכול. השיחה של בני הבית נרגעה מעט כאשר אכלו, אך לאחר כמה דקות של שקט, שאלה אמו של בן את השאלה המתבקשת.
"בן, מה פשר הכובע הזה? זאת אופנה מהמזרח? או שאתה סתם עוד היפסטר מתל אביב?" התבדחה אמו, ושאר בני המשפחה גיחכו.
בן פתח את פיו כדי לספר את הסיפור על הגורו, אך מיד השתתק. הוא חשב לעצמו כמה טיפשי ולא שפוי (ואולי גם קצת מסומם) הוא ישמע באוזני הוריו ומשפחתו.
"זה הכובע שהיה איתי בצבא, יש בו זכרונות מהטירונות. התעוררו בי קצת געגועים לחבר'ה מהפלוגה בזמן הטיול. הכובע מזכיר לי אותם ואת התקופה…" בן אמר את ההסבר ההגיוני הראשון שעלה לו לראש.
הצחוק בשולחן גווע, ובן השפיל את מבטו.
"ובכן, אני שמחה שאתה זוכר את השירות כחוויה טובה, הייתם בהחלט חברה מגובשים שם בפלוגה." אמו הפיגה את הדממה.
"כן" בן ענה. ועדיין הירהר האם היה עדיף פשוט לומר את האמת, או האם בחר בהסבר הנכון?

שבוע חדש החל, ואחריו עוד אחד, ועוד שבועיים שהיו לחודש שהיו לחודשים… בן המשיך וחבש את הכובע בכל יום, מרגע שיצא מהבית ועד ששב לביתו. בכל מקום שבו הכירו אותו שאלו אותו מדוע הוא חובש כובע, והוא ענה תשובות שונות לפי הלך רוחו. הוא התבייש לספר את הסיפור על הצבא בפני החברים הקרובים, ולכן אמר להם שזהו כובע שקיבל במהלך הטיול מאחד המקומיים שהתחבר אליו. לחברים בעבודה, הסביר שזהו כובע שקיבל מאמו לבר המצווה, וכעת לאחר שעזב את הבית הוא נזכר בו ובחמימות המשפחתית. לבחורות שהיה פוגש בדייטים, היה מסביר שהכובע עוזר לו להיות מיוחד ובולט, כזה שאי אפשר לשכוח. והיו גם השכנים, או מכרים רחוקים מזדמנים, להם דווקא נתן נימוקים שונים במעט, כמו 'עכשיו חילופי עונות, זה הזמן לשמור על האוזניים והראש חמים, בדיוק עכשיו השפעת מתחילה להיות מדבקת" או "הרוח כל הזמן פורעת לי את השיער, עד שאסתפר אני עם הכובע". והזמן חלף, והוא נתן עשרות הסברים שונים. בכל פעם שנשאל על הכובע, לא לקח לו יותר מכמה שניות לחשוב על הסבר ולנמק בפני אותו אדם את חבישת הכובע. כך עברה לה שנה, אך בן עדיין לא הבין כיצד הכובע הזה הוא משמעות החיים, וחשב שלעולם לא יבין.

אך רצה הגורל, ובן נשלח במסגרת נסיעת עבודה ליפן, להתארח בכנס של אחת החברות הגדולות במשק. במהלך טיוליו בעיר, בחלק המרכזי והתיירותי שלה, ראה בן התקהלות, ותור ארוך, שמוביל אל אוהל מוכר. בן לא האמין, אך האוהל היה מול עיניו, והוא בירר במהרה האם מדובר בגורו הידוע. כשנודע לו, שזהו אותו גורו שפגש אז בטיולו, נעמד מיד בתור, שהיה ארוך הרבה יותר מהפעם הקודמת, ומלא ביפנים נלהבים. העמידה בתור לקחה הפעם יותר זמן, אך לבן הייתה סבלנות, הפעם לא יצא מהאוהל בלי תשובה ברורה מהגורו, החליט בליבו..
לבסוף, לאחר שעות של המתנה, נכנס בן לאוהל, שילם את את התשלום לגורו, והתיישב מולו.
"גורו, מהי משמעות החיים?" שאל בן במהירות, מבלי לאפשר לגורו לומר דבר, ומבלי להציג את עצמו. הוא קיווה שהגורו לא יזכור אותו, ואז יתן לו תשובה אחרת, ובכך יוכיח שתשובתו הקודמת הייתה חסרת משמעות.
אך הגורו רק חייך בשעשוע:"משמעות החיים, היא חבישת כובע בכל יום, לכל היום." ענה הגורו, תשובתו זהה לקודמת.
בן המופתע לא ויתר: "ובכן, הכובע הזה על הראש שלי בכל יום" אמר והצביע על ראשו, "לכל היום, במשך שנה ולא חשתי בשום משמעות בחיים". הטיח בן בגורו.
"אפילו לא קצת?" שאל הגורו בנימה מזלזלת מעט.
"לא! בכלל לא!" המשיך בן להתלהם. "ולא רק זה, בכל מקום שאני הולך, אנשים מתפלאים, כל הזמן שואלים למה אני עם כובע כזה?"
"ומה אתה עונה להם?" השיב הגורו בנימה סבלנית יותר.
בן השתתק לרגע, ואז הסביר. "כל פעם משהו אחר. אני לא רציתי שכולם ידעו בדיוק למה, אז נתתי הסברים שונים כל פעם…" ובן סיפר לגורו על כל ההסברים השונים שסיפק לאנשים. סיפר על כל הנימוקים, הצבא, הטיול, והבר מצווה… הגורו הקשיב בסבלנות.
לבסוף בן השתתק, והגיע זמנו של הגורו להסביר.
"תראה, בן, בכובע עצמו אין משמעות. וגם אם תחפש בתוכו לא תמצא דבר. אך חבישת הכובע, באה ללמד אותך שיעור על משמעות החיים, או למעשה המשמעויות הרבות.
"אנשים רבים שאלו אותך מדוע אתה חובש כובע, ואתה מן הסתם לא רצית לספר על גורו משוגע במזרח הרחוק. מצד שני, גם לא רצית לא לספק הסבר, ולכן בחרת לספר איזה סיפור על הכובע. סיפור שקשור לתקופה בצבא, לטיול, וכן גם למשפחה. לא בחרת סתם במסגרות הללו, אלה מסגרות שיש להן משמעות עבורך, או שפעם היו כל עולמך…
כי את הכובע, כמו את החיים עצמם, אי אפשר להוריד מהראש, הם בגדר חובה. אך הסיבה, המשמעות שלנו לחבישת הכובע, הן אלה שנותנות לנו את הכח להמשיך לחבוש אותו. בעזרתן, אנו יודעים שחבישת הכובע שווה את זה, למרות שחם לנו, למרות שהוא לא נוח, למרות שהוא מסתיר אותנו וגורם לנו להיות שונים מהסביבה. כי אנחנו – כי אתה, יודע שיש לך משמעות בעולם, ובזכותה אתה קם כל בוקר, כדי להגשים את מטרותיך.
והמשמעות, כמו התירוצים השונים שלך, יכולה להשתנות. לכמה שנים המשמעות היא לשרת בצבא ולהגן על המולדת, ולכמה שנים המשמעות היא לטייל ולא לעצור עד שעיניך שבעו מנופים. וגם בזמנים קשים, שבהם מתגעגעים לבית, המשמעות היא להיות לצד המשפחה התומכת שלך.
"וכאשר הזמנים משתנים, והמשמעות הופכת חסרת משמעות, מגיע הזמן למצוא משמעות חדשה. זהו חלק מתהליך ההתבגרות שלנו, שלעולם לא נפסק. תמיד צומחים ממקום למקום, מהסבר להסבר, ממשמעות למשמעות.
"העיקר הוא, בן, תמיד למצוא משמעות לחבישת הכובע, ולחיים, ולעולם לא לשוטט על פני האדמה בחוסר משמעות. ולא חייבים משמעות אחת, אפשר לבחור כמה שרוצים. כל עוד אתה מאמין בכל אחת מהן, ויודע שהן בעלות ערך, ושוות את כל עצם קיומך בעולם."
בן הביט בגורו בריכוז, זווית הסתכלות חדשה על החיים, נפתחה בפניו.
"עכשיו אתה יודע, את משמעות החיים לא מחפשים במקומות רחוקים, אלא מוצאים אותה בתוכנו."
בן ישב שם, באוהל הסגור, ונרגע מכעסו. הוא ציין לעצמו שהתשובה הראשונה של הגורו הייתה באמת מתחמקת, אך הייתה חשובה להבנה של הרעיון האמיתי.
"תודה, תודה רבה גורו." בן מיהר לומר.
הגורו חייך. "אני שמח שהבנת את כוונתי, לא התכוונתי לגרום לך תסכול, רק לספק לך נקודת מבט בהירה יותר."
"בהחלט כך עשית." ענה בן.
באוהל השתררה שתיקה, שנקטעה ברגע שהגורו ביקש מבן לצאת…
אך רגע לפני שיצא, קרא אליו הגורו:
"אתה יודע בן, הכובע עצמו לא חשוב. אם אתה מרגיש לא בנוח איתו אתה יכול להוריד אותו. רק אל תשכח למה, למה הוא על הראש שלך, ומהי המשמעות שלך".
"אין בעיה. תודה גורו." אמר בן וחייך אל הגורו. השניים החליפו מבטים של הבנה, ובן יצא סופית מן האוהל.
את פניו קידמו המוני יפנים נרגזים, שכעסו על כך שהתור שלו נמשך זמן רב. אך בן רק חלף על פניהם וחזר לטייל בעיר.

הוא טס בחזרה לארץ, ושם המשיך בחייו הרגילים. לפעמים עם הכובע, לפעמים בלי. אך אף פעם לא שכח למה הוא חובש כובע, למה הוא חי, ומהי המשמעות שלו. 'למה?' שאלו אותו, והוא ענה 'כובע'.