החיים הם שיר
חם. זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו. השעה שמונה בבוקר וחם. חם נורא. חם כמו שרק דרום תל אביב יכולה להיות חמה באוגוסט. המחשבה היחידה שמעודדת אותי כשאני יוצאת מהמקלחת ומגלה שאני ישר מתחילה להזיע היא שהמזגן בעבודה כל כך חזק שגם בחום הזה אני אהיה חייבת ללבוש עליונית.עד שאני אגיע לשם אני לובשת גופייה לבנה, מכנסונים בצבע בז' (לא נורא, ברגליים יהיה לי קר), סנדלים חומים (כי ביקשו בעבודה להפסיק להגיע עם כפכפי אצבע), תיק ומשקפי שמש ויוצאת אל העולם. יש לי בערך שבע דקות הליכה עד תחנת האוטובוס אבל כל דקה בחוץ מרגישה כמו גיהינום. כל האנשים ברחוב נראים כאילו הם מרגישים בדיוק כמוני. גם כל האנשים בתחנה. מונית שירות עוצרת ומצפצפת ולרגע אני שוקלת לעלות עליה ולשלם למרות שיש לי בתיק חופשי חודשי, רק כדי לא להמשיך ולעמוד ברחוב, אבל שלוש תיכוניסטיות שכנראה נוסעות לים רצות אליה לפני שאני מספיקה להחליט ולי נשאר רק לקנא בהן על זה שבשמונה בבוקר הן יכולות להסתובב ברחוב בביקיני עם שמלת חוף וכפכפים וזה נראה לכולם לגיטימי.
האוטובוס מגיע. אני עולה, מודה לאלוהים על המזגן, ומתיישבת בספסל שליד הדלת. מעיפה מבט מיואש בכל הנוסעים האחרים באוטובוס, שכולם נראים בדיוק כמוני. קמו מוקדם מדי. חם להם מדי. בדרך ליום משעמם בעבודה. בגדול – מבואסים מהחיים, מתחבאים מאחורי משקפי שמש וקוברים את הראש בטלפון. כאילו, כמעט כולם. באחד המושבים הקדמיים, עם הפנים נגד כיוון הנסיעה דווקא יושבת מישהי שנראה שהחיים שלה ממש סבבה. גם לה יש משקפי שמש, אבל משום מה היא מחייכת חיוך ענק. לעברי? לא, כנראה שלא. סתם שומעת מוזיקה בטלפון עם האוזניות, אבל ממש נכנכסת לזה, ומחייכת, ומזיזה את הראש לפי הקצב, וחצי רוקדת בכיסא. היא לובשת משהו שנראה כמו גופיית סבא עם ווסט מעליה – לפחות שכבה אחת מיותרת ביום שכזה, ג'ינס בהירים ומוקסינים. איכס. שונאת מוקסינים. למרות שדווקא עליה זה איכשהו משתלב לא רע עם כל הלוק הנהנה מהחיים הזה. כנראה שהשיר התחלף לה באוזניות כי היא מתחילה להזיז את הראש בקצב אחר, ואני קולטת שאני בוהה בה כבר כמה דקות. היא משעשעת אותי עם החיוך הזה שלה, ולמרות כל הבוקר המבאס הזה אני מחייכת לעצמי. שיט! היא חשבה שאני מחייכת אליה, ומחייכת אליי בחזרה. אני מהר קוברת את הראש בטלפון, כמו כולם, ומקווה שאני ארד לפניה, כדי שלא תעבור לידי כשהיא יורדת ואני אתפדח עוד יותר.
נו, למה שיהיה לי מזל כזה? בזווית העין אני רואה אותה מחטטת בתיק שלה ועושה משהו שאני לא לגמרי מצליחה לקלוט, ואז מצלצלת, וקמה לרדת. הטלפון שלי מעולם לא היה מעניין כל כך. היא נעמדת ליד הדלת, שהיא בדיוק ליד איפה שאני יושבת, ורגע לפני שהאוטובוס עוצר היא מסתובבת אלי, מושיטה לי את היד שלה, ואומרת "אם את לא בקטע, לפחות זכית במסטיק". אני מרימה אליה את המבט, לא לגמרי מבינה מה היא רוצה ממני. היא ממשיכה להושיט לי את היד, וממשיכה לחייך. עדיין לא לגמרי מבינה אני מושיטה את היד, לוקחת את המסטיק, היא שוב מחייכת, הדלת נפתחת והיא יורדת. אני מסתכלת על המסטיק שיש לי ביד, ומגלה שעל העטיפה היא כתבה בעט שחור "הילה" ומספר טלפון. אוי! היא חשבה שאני מפלרטטת איתה, או מתחילה איתה, או משהו. הייתי צריכה לעלות על זה שהיא לסבית. תכלס היא נראתה בדיוק כמו שהיית חושבת שלסבית תיראה בחום הזה של תל אביב. אבל למה היא חשבה שאני לסבית? רק כי בטעות הסתכלתי עליה? מה נסגר? אני מסתכלת מסביב לראות אם מישהו שם לב למה שקרה. לא. כולם עדיין מזיעים ומבואסים. אני דוחפת את המסטיק לתיק וממשיכה לבהות באוויר עד שהתחנה שלי מגיעה, ויורדת.
איזה נואשת, אני חושבת לעצמי כשאני הולכת מהתחנה לעבודה. המצב כל כך קשה שהיא צריכה להתחיל עם בחורות באוטובוס? לא אמורות להיות בתל אביב מלא לסביות? ולמה מכל האנשים בעולם היה נראה לה ש-א-נ-י ארצה את הטלפון שלה? אני הכי ההיפך מאיך שלסביות אמורות להיראות. 200 מעלות בחוץ ואני עדיין משקיעה, ומאופרת, ומטופחת, ולבושה ממש נשי, ולמרות כל זה נראיתי לה בקטע של נשים? בקטע… כאילו מה, היא ניחשה שלפני אלוהים יודע כמה שנים היו לי … נו… ניסיונות נקרא לזה? עם נשים. אבל ממש מזמן, וזה ממש ממש לא הלך, ואני לגמרי לא בקטע, ואני אוהבת גברים, ממש אוהבת. וגברים אוהבים אותי. ובחיים לא הייתי עושה עיניים לאישה. ו… למה לעזאזל אני ממשיכה לחשוב על זה בכלל?
תגובות (0)