בדידות,כעס ותיסכול.

לפעמים היא כועסת על כולם שלא באמת אכפת להם ממנה.
לפעמים היא כועסת כל זה שאף אחד לא מכיר אותה באמת
לפעמים היא כועסת על זה שלא אכפת להם מהבעיות שלה .
שאף אחד לא שואל אותה מה מציק לה בחיים
לפעמים היא כועסת על זה שכולם מאלצים אותה לחבוש מסכה כל הזמן
להתאים כל פעם מסכה למיקום ומצב,לסביבה,ויותר מכל-לאנשים
והיא חייבת לחבוש את המסכה הזו-כי היא יודעת שהם לא יכילו אותה אם תהיה במצב אחר.
אם החברות יראו אותה שקטה מופנמת ועצובה,היא יודעת שהן יאלמו דום ולא ידעו מה להגיד,אז הן ינסו להגיד כמה דברים מעודדים שישמעו כמו שטויות מושלמות וישתתקו שוב במבוכה.
היא יודעת שאם לא תהיה מאופקת ושקטה איפה שצריך,אנשים יחליפו ביניהם מבטים תמהים,כאילו אומרים:"מה יש לה זאתי?"ואז:"נו זה יעבור לה".
היא כועסת על זה שכל הזמן היא צריכה להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת-רק בגלל שהיא יודעת שהם לא יצליחו להכיל אותה כפי שהיא באמת.
היא כועסת שאף אחד לא שואל אותה מה היא מרגישה באמת
אבל אז,באמצע החיים,כשהיא הייתה באמצע לכעוס,מישהיא שאלה אותה:"תגידי,איך החיים שלך?"-וזו הייתה השאלה שהיא כל כך רצתה לשמוע,אבל היא רק ענתה:"סבבה"
כמו תמיד,היא רק ענתה את מה שציפו ממנה לענות,למרות שגם תשובה אחרת,גם אם פחות מקובלת,הייתה יכולה להתאים למשבצת הזו.וכך היא פספסה רת ההזדמנות שלה חיכתה שנים.
ואז,כמעט בנס,היא קיבלה את ההזדמנות הזו שוב.
"סבבה את אומרת?,
-"כן,סבבה"היא עונה
-"טוב,אני שמחה לשמוע שהחיים שלך סבבה".
ושוב היא פספסה את ההזדמנות.
"טוב,אז אם את מרגישה צורך לדבר-אז את תמיד יכולה לדבר איתי-את יודעת אני גם גרה די קרוב"
"טוב,תודה,טוב לדעת."היא עונה במבוכה.
אבל פניה אבן,ועל פיהם אי אפשר לדעת מה מתרחש לה בפנים.
היא יודעת שהיא לא יכולה לדבר איתה.
היא יודעת שהיא לא תדבר איתה.
אבל הלבשלה סער וגעש כשהיא אמרה לה את זה.
כי עכשיו,פעם ראשונה מזה שנים רבות-
היא הרגישה שלמישהו אכפת ממנה.