המנקה

לפעמים,נמאס לה.
אוהו כמה נמאס לה.
אין לה כבר כוח,עינייה מסרבות להישאר פקוחות-והיא נילחמת איתן כל רגע.
והדבר שהיא הכי הכי שונאת זה את כפות הידיים שלה,אלו שאף פעם לא היו יפות במיוחד,(אצבעות שמנמנות וקצרות מידי לטעמה).היא הכי הכי שונאת אותן עכשיו,כי עכשיו,אחרי שעות רבות של ניקיונות-הידיים שלה יבשות לגמרי,העור משופשף וחבול,והתחושה בכפות הידיים היא בלתי נסבלת. והיא יודעת שגם כאשר היא תסיים לנקות ישארו כך כפות הידיים,אפילו אם תבזבז עליהן קופסה שלמה של קרם ידיים יוקרתי. לא שיש לה כסף לזה,זה רק תאוריה,אם כי נכונה ומדוייקת למדי.
תוך כדי שהיא נאבקת בלכלוך שבאסלה בעזרת המשפשף,היא חושבת לעצמה שזה לא פייר,פשוט לא פייר.
תמיד היא עובדת,
תמיד היא על הרגליים,
תמיד עושה מה שצריך ולא מתעצלת,
תמיד עושה בדיוק מה שהמבוגרים אומרים לה לעשות,
תמיד ילדה טובה,
ואיכשהו-
תמיד נדפקת.
היא עוצמת עיניים, שואפת אוויר עמוק עמוק, ונושפת אותו החוצה בחוזקה.
ההרגשה הזו בידיים היא בלתי נסבלת.
כשפעם חברה שאלה אותה:"אז למה את לא משתמשת בכפפות?"
היא גחכה לעצמה,כאילו שהיא לא חשבה על זה.
העניין הוא שהיא לא סובלת את הכפפות הללו משום שיש בהן אבקה לבנה ומעצבנת שעושה הרגשה מעצבנת עוד ייותר בידיים. אבל אם זה רק מה שהיא הייתה צריכה לסבול על מנת להגן על הידיים שלה-ניחא,הרי היא לא מפונקת.
אלא שתמיד(תמיד!),נכנס בדרך כלשהי מים לכפפות,ואז האבקה מתערבבת במים. ותוך כדי שהיא עובדת,התערובת הזו מתייבשת ומתקשה-על הידיים שלה.
ואז כמובן,בסופו של יום עבודה מפרך-צריך לשפשף את כפות הידיים בחוזקה עם מים וסבון חזק מאוד,ואז שוב הידיים אותו הדבר,אז מה עשינו?
לפעמים בא לה לוותר,להפסיק,להישאר במיטה למשך שנה שלמה,
אבל יש משהו ששומר עליה בתנועה,לא נותן לה לוותר.
המשהו הזה לא ברור וחזק כמו ההרגשה הבלתי נסבלת הזו בכפות הידיים
אבל יש לו עוצמה מסוג אחר.
המשהו הזה הוא לא ברור,ולא נכתב שחור על גבי לבן בשום מקום,
אבל לא משנה כמה תנסו-לא תצליחו למחוק אותו.
המשהו הזה הוא ספק ידיעה ספק הרגשה,מין תרכובת שכזו.
אבל התרכובת הזו שומרת אותה בתנועה,מוציאה אותה כל יום מהמיטה.מרימה אותה על הרגליים כל יום מחדש
התרכובת הזו היא ידיעה והרגשה שמשהו ישתנה
שמתישהו משהו ישתנה
וישתנה לטובה.
שמתישהו(וסליחה על המילה)החיים המחורבנים שלה ישתנו.
שמתישהו לכל האנשים המחורבנים יקרה משהו מחורבן,ואצלה הכל ישתנה לטובה.
והיא יודעת שהיא נשמעת נאיבית וילדותי בקטע אחר.
והיא יודעת שכל האנשים חולמים על זה-וזה לא קורה.
והיא יודעת שאים אי פעם תגיד את זה למישהו,הוא יגיד לה שהיא חיה בסרט.
ובכל זאת.
אף אחד עדיין לא מת מתקווה.
גם לא מתרכובת-מוזרה ככל שתהיה-של הרגשה וידיעה שמשהו ישתנה.
אז כל עוד זה אפשרי
היא חולמת.
חולמת כאילו אין מחר.
ולמרות שהיא יודעת שהיא נאיבית,ושזה לא הגיוני מבחינה הגיונית-נדמה לה שכשהיא חולמת פחות כואב לה הגוף.
היא פחות כועסת על העולם,ועל עצמה.
ואפילו-
אפילו ההרגשה הבילתי נסבלת בידים הפכה למעט יותר ניסבלת ממה שהייתה קודם.