אגם

היא ישבה שם,על סלע משונן,שאם היה מעט יותר גבוה-היה אפשר לקרוא לו צוק.
היא ישבה שם ושכשכה את רגליה במים .ובאצבעותיה המסורבלות שחקה בכפלי שמלת המלמלה הפרחונית שלה.
היא הייתה קצת מתוסכלת,טוב נו,דיי מתוסכלת,אוף על מי אני עובדת-מאוד מתוסכלת בסדר?!
והיא תמיד באה למקום הזה כדי לפרוק,להוציא את התסכול,
היא תמיד מביטה תחילה בנוף הפסטורלי להדהים,שתמיד נראה כאילו איזה סופר עם דמיון בנאלי הרגע כתב אותו ברב-מכר שלו,
צוק סלעי וקטנטן שלמרגלותיו שוכן אגם יפיפה שאור השמש והשמיים משתקפים בו יחדיו,ומסביב לאגם,צמחייה פראית ומרדנית ששום גנן,גם המוכשר ביותר לא יצליח לרסן,ושמים אוהו איזה שמים תכלת כזה שלא ראיתם בחיים,ושמש חזקה ומאירה,אבל לא חמה באופן מציק
והיא יושבת על קצה הסלע ומשכשכת את רגליה במים,הנוף הזה עושה לה רע,הפסטורליות הזו,הרוגע הזה,שהכל יותר מידי טוב, יותר מדי בסדר,ויותר מכל:יותר מידי רגוע.
ומה רע בזה?-אתם שואלים.
ובכן זה רע כי זה פשוט לא פייר שכל העולם יהיה רגוע כששלה הוא סערה,ולא על תטעו לרגע שזה סערה מהסוג החוויתי,הכיף,גם לא מהסוג המפחיד,לא מהמסקרן,לא מהמסוכן.
אז מאיזה סוג?
ובכן,
מהסוג המתסכל,המעצבן,מהסוג שיגרום לך לרקוע ברגליים כמו ילדה קטנה גם אם תהי בת 54
והיא לא בת 54, היא צעירה בהרבה,אמנם לא בת 5 ולא בת 4 וגם לא בת 10
אבל היא כן רוקעת ברגליים,זה מעצבן.
היא לוקחת רגב אדמה שנמצא באזור שלה,(מגיע לו נקודת זכות הוא לא התפורר)
תופסת אותו באצבעותיה המסורבלות וזורקת אותו בתנופה אל תוך האגם,בזריקה הזו היה מעט יותר מכפי הנראה לעין,היה בה מעין התרסה,מין"מגיע לך"כזה,לאגם.
היא כבר לא יכלה לראות שהכל מושלם.
למה רק לחיים שלה נכנסים כל מיני בעיות מעצבנות,ולו,לאגם המעצבן הזה-אין שום צרה,שום בעיה,שום תסבוכת,אפילו לא עם עצמו,
הוא אפילו לא שואל את עצמו אם באמת אפשר להפסיק לחשוב או שכשאתה מפסיק לחשוב-אתה בעצם חושב שאתה מפסיק לחשוב.(מחשבה מעצבנת ביותר,אני יודעת,הערה:תמיד יוצא לי לחשוב על זה בלילה כשאני מנסה לישון.הערה חשובה עוד יותר:אל תנסו את זה בבית)הכל אצלו כל כך מושלם בצורה מעצבנת
אז הנה לך!תחטוף גם אתה קצת צרות!
היא יודעת שזו מחשבה ילדותית.
והיא יודעת שהיא מזמן כבר לא ילדה.
אבל לא אכפת לה.
אז היא זורקת עוד אבן,ועוד אחת,וכשנגמרו כל האבנים שבסביבה היא קמה והביאה עוד ועוד,זרקה והשליכה.ספלאש,ספלאש,ספלאש.
זה עשה לה טוב לראות אותו ככה,מלא באדוות קטנות וגדולות, שוצף,גועש,יורק,בולע ומשפריץ
אבל אחרי כל פעם תמיד נהיה שקט, שלווה,הוא תמיד בלע כמו ילד טוב את כל מה שהיא הביאה לו לאכול,עד הפרור האחרון.
וזה עשה לה חשק לגרום לו להגיע למצב שהוא לא יוכל לבלוע יותרץ.
אז היא זרקה עוד ועוד,שוב ושוב,אפילו סלעים גדולים,כאלו שאי אפשר להרים,רק לגרור
עד שהתעייפה, עד שלא יכלה יותר,ידיה היו מלוכלכות,חבולות,ושמלת המלמלה יצאה מכלל שימוש.
היא הביטה בו,
שוב,
רגוע,
כמו מקודם
מרוב עצבים הוא מרגישה מין עקצוצים בכפות הרגלים,משהו בין עקצוצים לזרמים.
ואז היא מתיישבת באפיסת כוחות,על אותו צוקון.
ומחשבה אירונית עד כדי כאב מפלחת את מוחה:
אולי הנהר הזה הוא אני???????.