מכונת הזמן 2 – פרק 18

תובל שתקה כי לא היה לה מה לומר. היא הסתכלה על חננאל ללא אומר כי לפעמים הכי עדיף לא להגיד שום דבר.
חננאל חייך חיוך מבויש ורמז לה שדניאל הזמין אותו לישון אצלו בדירה היכן שגבריאל דמתי היה גר פעם.
" ברצינות? איזו בשורה משמחת , בטח שאני באה . חכה דקה , אני קוראת לשובל ולאביב, הם גם מוזמנים , לא?" תהתה תובל בקול.
" אני באמת לא יודע, טוב , אני בינתיים מתקדם. את כבר יודעת היכן הוא גר, את תדעי למצוא את הדרך לבד או שאת מעדיפה שאני אחכה בשבילך עוד טיפה?" שאל חננאל וחייך אליה , תובל שלחה אליו מבט מופתע , היא רמזה לחננאל שישב בינתיים כי היא צריכה לקרוא לשובל ולאביב שכנראה התעכבו בגלל שראו שרינת רבה עם דניאל על כך שאורית לא הסכימה להחזיר אותה ללהקה. רינת הרגישה פגועה מכיוון שהיא הוציאה אותה מהלהקה מסיבה שהיא לא מספיק צודקת והוגנת.
" אני לא מבינה למה אתה אומר לי את כל זה! איך היא הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה בלי להתייעץ קודם איתי ?" שאלה רינת בעלבון ודמעות עמדו בעיניה.
" אין לי מושג למה היא עשתה את זה ולמה. אני רק אומר שעדיף שתשכחי את מה שקרה , כי זה לא באשמתי.
בטח שלא אתן לאורית להוציא אותך מהלהקה , כי אני הסולן הראשי ואני אמצא את הדרך לדבר איתה עוד היום.." קרא דניאל בהרהור.
" טוב , אני מקווה שיהיה פתרון סופי לכל ההזייה המתמשכת הזאת. כי לא עשיתי לה כלום. אתה לא חושב שאורית קצת מגזימה?" שאלה רינת בחיוך מרגיע וניסתה להראות פנים שמחות למרות מה שהיא הרגישה בפנים.
אך ללא הצלחה יתרה . דניאל הביט בה וניסה לחייך , אבל בפנים התחוללה בנפשו סערה בלתי פוסקת.
" אני מבין את מה שאת מרגישה. אני אסדר את זה. אני מבטיח. את לא סומכת עליי?" קרא דניאל והביט בה במבט קצר.
" בטח שאני סומכת עלייך , אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר." קראה רינת ברגשות מעורבים וניסתה להסתיר את מה שהיא הרגישה מדניאל.
אורית צפתה בהם במבט חסר הבעה ולא ידעה מה לעשות בנוגע לכך שהיא רצתה להרחיק ביניהם לתמיד.
כי היא הייתה החברה של דניאל , והיא לא הבינה למה הוא היה החבר שלה.
עלמה מצאה את עצמה בתוך הבית של האויבת מס' אחת של גבריאל דמתי, מרגריטה שקד שהייתה עיוורת והיא קיבלה את העבודה הזאת בזרועות פתוחות מכיוון שהיא חשבה שזה יביא לה המון מזל עם דניאל .
מרגריטה הביטה בה במבט שונה . עלמה לא הבינה למה היא הסתכלה עליה ככה.
" למה את מביטה בי ?" שאלה עלמה כי לא הבינה למה היא כל כך מעניינת אותה.
" את מוכרת לי מאוד , עלמה מנור. מאיפה את באה ולמה את נראית לי כמו מישהי אבודה. חיפשתי מישהי שתוכל לנקות לי את הדירה ואת מביטה בי מבלי לומר מילה? דברי! לפני שאשלח אותך בחזרה למקום שבאת ממנו." אמרה מרגריטה בקול מסתורי ואמרה לעלמה שעדיף לה לעבוד מאשר כל הזמן לדבר.
" אני לא מבינה עדיין . אמרת שאני דומה למישהי? למה אני מוכרת לך כל כך?" שאלה עלמה שוב , בפעם השנייה.
" את לא יודעת , נראה לי שאני ואת נפגשנו פעם, אני לא יודעת איך ולמה. למה אני לא מצליחה להיפטר ממך?" שאלה מרגריטה והביטה בה במבט בוחן.
" טוב , גברתי , זה לא יכול להימשך ככה. אם לא אומרת לי עכשיו מה קורה כאן . אני יוצאת מהבית הזה ולא חוזרת." אמרה עלמה ברוגז ושלחה אליה חיוך עצבני.
" שבי פה מיד לפני שאת מעיזה לדבר אליי בשפה גבוהה , את נשארת בזה הרגע כאן ואת לא הולכת לשום מקום." אמרה מרגריטה בחיוך מרושע.
עלמה רק הביטה בה ללא אומר ומשכה בכתפה כי כל מה שהיא יכלה להרגיש זו מבוכה בלבד.
היא חששה שהיא תעשה לה משהו.