"מגה" – רומן אקטואלי. ישראל, מילניום 3

א. חבל על הזמן

פתאום נחתה הבשורה. עייפו כבר האוזניים, קהו העיניים ודהה השיער הנערי.
לא עוד הפסד, שער עצמי אידיוטי במשחק ביתי, חבורת כרסתנים מפצחי גרעינים המרעימים בקולם על שופט המשחק – מזכירים שם מקצוע נשי עתיק.
מבט מפוהק של דוור הממתין לחתימה על דבר הדואר הרשום. עוד הודעה על חוב, הודעת הוצאה לפועל, קנס לתשלום.
לא עוד שיחת טלפון משמימה עם אמא ("אשה נהדרת, אבל כמה סבלנות יש לך? …") שסיימה זה עתה להתרגש מפשטידת חצילים אהובה.
הפעם – החושים התחדדו לגמרי; הבשורה היתה חדה במיוחד, רעה מאוד, מדאיגה.
לא, זה לא שהבריאות לא בסדר. גם אין בעיה עם הילדים בבית ספר. בסה"כ הבוס, שוב לא מרוצה, ביקש אותו להישאר "קצת יותר מאוחר" ; "יש משהו חשוב שאני צריך לסכם איתך – אמר ביובש – נשב על זה בשקט כשכולם יילכו".
אלדד לא שיער בכלל, שכמו שאמר הבוס, באמת זה יהיה סיכום.
שמונה בערב עכשיו, רוב העובדים כבר עזבו. הכל שקט ורגוע. יותר מידי שקט, חשב אלדד בליבו, מקשיב לתיקתוק מחוגי השעון הגדול שתלוי על הקיר.
הוא התמתח, זויות צווארו נעו קלות ימינה ושמאלה. תנועות מדודות של שיחרור. המראה חייכה אליו, כרגיל, ופניו מסותתות היטב, עדיין מגולחות למדי, למרות השעה המאוחרת.
ניחוח של בושם עלה באפו והפריע לו להתרכז בהרהוריו. עוד דקה, אולי חמש – יצטרך לקור הרוח והשכל שצוייד בהם. הפגישות האלו לא נעימות, שוב ושוב הוא מוצא את עצמו מצטדק בתכיפות מעצבנת, ההולכת וגוברת, על אי עמידה ביעדים, בתוכניות. וכי לעמוד ביעדי השיווק בישראל של 2002 משימה נורמלית היא? … הרהוריו נשאוהו אל שנים קודמות : זיכרונות ממטוסים, דינגדונג מלטף במערכות כריזה של שדות תעופה נרגשים בעולם, חיוך של דיילות, תקיעות כף אמיצות, יין טוב ומסעדות גורמה, חברים בכל מקום, פשוט כייף. שעתם היפה של החברה, של המשק, של ישראל, שלו.
מישהו בתא שירותים מאחוריו מדיח את האסלה ברעש שוטף. שבע השנים הטובות נמחות באחת, מבט מהיר אל השעון, ניגוב ידיים זריז והופ – הוא צועד אל המשרד.
"שכחת ללכת הביתה?" – ניסה לשוות גוון שיגרתי וחביב למצב רוחו, נוכח גלית, מזכירת המנכ"ל.
גלית, עיני דבש יפות ועייפות, חייכה חיוך יגע – "אני יודעת? … יש כאן ימים משוגעים בזמן האחרון".
"מה עכשיו?" – ניסה לאסוף קצת מודיעין.
"משקיעים חדשים. ממציאים את הגלגל… – הפטירה, אגב סיום התכתשות עם קלסר סרבני שנפרם – … לחוצים כל הזמן. מכירות – אין, מתאבדים – יש, הראל לא מספיק לוחץ לדעתם, וביוני כבר הקלוזינג…".
אלדד הביט בה משועשע. מכל הלחצים שבעולם – לחציה של מזכירת מנכ"ל, עייפה וחרדה נראו לו הדבר הפתיר ביותר.
"עוד חצי שעה את בבית – חייך, מתיחותו מתפוגגת – מקלחת טובה ואת בנאדם חדש" – אמר.
"כן, אתה יודע איך זה. מתחילה משמרת ב' … ".
"גלית, הסופר הגיע? …" – בקע קול המנכ"ל מדיבורית הטלפון.
הסופר, כינויו של אלדד סופר, התכונן להיכנס לפגישה. ישור אחרון של חגורת המכנסיים, צרור ניירות המגולגל ימינו מחזיק הסבר אפשרי לכל שאלה כמעט, פסע לעבר דלת המשרד.
"הוא כבר נכנס" – אמרה גלית למכשיר, קולה מקדים בשבריר את כניסת אלדד למשרד.
אלדד פוסע פנימה, קשר עין עם הבוס, הראל, וכמה צעדים לעברו.
"אלדד! – קרא הבוס, בהתלהבות מעושה (ומאוסה), קם לקראת מנהל המכירות שלו – מה שלומך?".
"הכל בסדר, תודה" – שיקר אלדד בנימוס.
"טוב שנשארת. יש לנו איזה עניין לדסקס" – אמר המנכ"ל, מחווה בידו על הכסא שמולו.
"אני מתאר לעצמי…" – גיחך אלדד, ממתין לבירור השבועי, ומנחש את נוסחו להיום :
מדוע לואיג'י לא מחזיר טלפונים? למה חסרים פוסטרים בברצלונה? למה חזר מייק מבלי שנפגש עם הגרמנים? מתי סוף סוף יחתמו הצרפתים על ההזמנה? האם אפשר בכלל להתקין בטכנולוגיה שרוצים הקוריאנים? … ועוד כהנא וכהנא.
"תראה – פתח הראל בנאום היזם המשמים והקבוע שלו – אנחנו כאן כדי להרויח. בשביל זה האמריקאים שמו כאן כסף, ככה הרגלנו אותם שנים. עכשיו נגמרו התירוצים, It's money time והם רוצים הזמנות, מכירות, תוצאות. עבר הרבה מידי זמן, מבחינתם.
הם האחרונים, כל היתר כבר מזמן קיפלו זנב, ארזו וחזרו הביתה, משקיעים אצלם בבית, באמריקה".
אלדד נשם עמוקות, מתכנן את התייחסותו.
התוכחה נמשכה : "ועכשיו מה? – אמרנו להם שיקח x זמן לגמור את האב טיפוס. חשבו על שלושה חודשים – לקח פי שלוש. התכוונו לעוד 30 עובדים – גייסנו 70. חיכו למכירות של חמישה מיליון דולר, מכרנו בקושי במיליון וחצי, וגם זה עם פרוטקציה של פיליפס.
ביוני הם רוצים לגייס עוד עשרה, חמש עשרה מיליון דולר, כדי להגיע גם לשוק אצלם בבית.
כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו לא מספקים את הסחורה.
אין לנו שום חוליה חלשה. לפיתוח היו קשיים בupscaling אבל הם התגברו על זה, החשבות – אמריקאית, מדווחת מדוייק, בעיקר על הכסף שחסר, השיווק גמר את
האסטרטגיה עם היועצים הכי מומחים בעולם. ומי לא בא? השוק לא בא, אלדד! השוק המרכזי שבשבילו השקיעו כאן מיליונים : אירופה. זה השוק שאנחנו מכירים הכי טוב, ואנחנו הכי לא מצליחים בו.
אני מצטער, כלומר – לא נעים לי כל המצב הזה, אבל אין ברירה. זה לא שלא מבינים שיש נסיבות אובייקטיביות, אבל… יש גבול, אתה יודע…". השיחה התפוגגה לה פתע.
מבטים חודרים הוחלפו. מבטים קודרים.
"נסיבות אובייקטיביות?" – נהם אלדד. בדקות האחרונות ממילא כבר הרגיש כמו הר געש קטן.
הר געש שנאום הבוס, המתנשא בחלל, המתנסר בחלל, רק גירה את תגובותיו הסייסמיות.
"נסיבות" אתה קורא לזה? … זה בית משוגעים! אין דבר כזה ולא היה בשום מקום כמו ישראל, כאן, היום". אלדד הרעים בקולו – "אני חורש ימים ולילות, מכיר כל חור וכל איש, מסעדות מפנקות כבר יוצאות לי מכל החורים – ואנחנו מדברים על "נסיבות"?
אני יודע כבר את כל הגינונים, את כל החולשות של המתחרים, ובעיקר את היתרונות של המוצר שלנו.
אתה יודע מה זה לאכול צהריים עם איזה גוי בלגי – כמה שעות אחרי צילומי גופות ילדים פלשתינים? או של ילד בן שש זורק אבן על טנק מרכבה שמצודד אליו תותח?" – שאל, מישיר מבט אל הבוס.
הראל שתק. נותן לקטרזיס הלא משנה של אלדד לסיים לפרוק את שעל ליבו.
"מילא לאכול עם הגוי, אבל לך תנסה למכור לו משהו. ספרתי את הדקות עד שזה ייגמר כמו בבליינד דייט עם מישהי מאוד דוחה, שלא תרצה לפגוש עוד לעולם. כל החיוכים הדיפלומטיים האלה, ההליכה על ביצים, לעקוף כל שיחה בנושא הרגיש של אנחנו והם, של זכות המסכנים האלה לאיכות חיים כמו לנו, הישראלים".
"אתה יודע מה זה?" – נפלטה השאלה המייאשת מגרונו של אלדד.
"נראה לך שמישהו באירופה מוכן בכלל לשקול ברצינות לעסוק איתנו עסקים? היום? כשדיפלומטים אירופיים מותקפים בדרך למוקטעה?".
דממה קשה ריחפה בחדר.
בדימיונו ראה אלדד את הקצרנית מקלידה לפרוטוקול של דברי הגנתו, או את הטיעונים להרשעה שכבר נגזרה. דבריו קפאו באויר כחפץ תקוע שאין לו תקנה, ממש כמו ה"מוצר" שבלי משים הוא, שלא נמכר, עומד כפיל נבוך במרכז החדר המהודר.
נקפו שניות ועוד כמה.
"אני מצטער – פסק השופט (או הכרוז, חשב בליבו אלדד), משועמם מהתשובה – צריכים לעשות שינוי…".
"מה זאת אומרת?" – היקשה אלדד, כמי שלא מבין.
"זה אומר שבחיים אין מועד ב'" – השיב הראל.
"כלומר?" – ביקש אלדד.
"כלומר, שחבל על הזמן : זה לא הלך, זה לא הולך וזה לא יילך. אני לא יכול להחליף את כל הנבחרת, אז חייבים להחליף את המאמן. תסיק את המסקנות בעצמך" – פירש הראל המנכ"ל את כוונותיו.
"איזה מסקנות? , על מה אתה מדבר?" מילמל אלדד, מניד בראשו לאיטו, מקשיב לאסימון היורד לאיטו עמוק בתוך ראשו.
"מסקנות אישיות, התאמתך לתפקיד, לתת למישהו אחר לנסות, אולי מישהו אחר יצליח יותר…" – מילמל המנכ"ל.
"אז מה, אני עוזב את החברה או מה?" – שאל מנהל המכירות המובס.
"האמת שאני לא רואה אלטרנטיבה בשבילך כאן. כבר סיכמנו הכל. תקבל הודעה מסודרת, המלצה, דמי אבטלה – אם תצטרך כמובן…" – מילמל הבוס מתחת לאפו, מבטו בוהה דרך החלון החוצה, אצבעותיו מקפצות על ניירות שונים המונחים על שלוחת השולחן שלצידו, תרות אחר אובייקט גואל להיאחז בו.
"נתנו לך את כל הצ'אנסים שבעולם" – אמר, מביט לבסוף אל עיניו של אלדד, תוך שהוא מוסר לו מכתב עם לוגו צבעוני.
"החברה אולי נתנה. המציאות הישראלית – לא!" – חתך אלדד.
"מה אפשר לעשות? את האמריקאים זה לא ממש מעניין" – סיכם הבוס וקם על רגליו.
הפגישה הסתיימה.
אלדד יצא.

ב. אוסלו, 1993

אוסלו, בירת נורווגיה, התמרקה לקראת הארוע.
כבכל שנה, גם הפעם, יגיעו מכובדים רבים מכל קצווי תבל לכאן. מי כדי להריע לבני ארצם שנבחרו, מי כדי למלמל במבוכה מילות תודה. ככלות הכל, פרופסורים לביוטכנולוגיה או פיזיקה – כמו גם משוררים ואחרים – אינם מאומנים במעמד כגון זה.
מעמד חגיגי, עתיר גינונים, פרחים ותלבושות עתיקות – בו מוענקים פרסים כספיים וכבוד עולם, למצטיינים בתחומם.
פרס נובל – על שמו של אלפרד, ממציא הדינמיט – מחולק ברוב הדר, החל משנת 1901 כפרס ההוקרה היוקרתי בעולם לאישים בתחומים שונים.
הועדה – שהליכיה חשאיים למדי, מנסים לזגזג בין שיקולים אתיים לחשבונות אחרים – מכריזה מי הנבחר לשנה זו בספרות, ברפואה, במתמטיקה ועוד. גם בתחום השלום – יש מצליחנים יותר ופחות.
מגוחכת – חשב הוא לעצמו, בטיסה מתל אביב לסקנדינביה – הענקת הפרס לשלום למנהיגים, משל היה זה מבחן גמר אקדמי, למנהיגים על מידת הצלחתם במשימה הקדושה מכל : הצלת חיי אנשים.
ככלות הכל בפרס נובל לשלום זכו לאורך השנים יחידים שהקדישו את עצמם לקידום הפיוס בין ניצים, כהורים נאמנים, הורי האנושות, לחבורת ילדים פרועים – רכים בשנים, שטרם בשל שיכלם להתמקד במניעת הקזת דם הדדית.
גם ארגונים, עושי צדקה וחסד במהותם, התענגו על הוקרה רשמית בחשיבות פועלם, כגון: הצלב האדום (שלוש פעמים במאה העשרים – מתוכן פעמיים במהלך מלחמות שהמיטו טרגדיות בנות מיליוני חללים, נכים ואומללים) וארגון אמנסטי הבינלאומי.
אי שם מעל אירופה המושלגת – נדנודי הכנף הקלים משרים עליו נימנום מפנק כתום ימים ארוכים, בהה שמעון פרס אל האופק המסמיק וליטש את הדברים שיאמר בטקס לכבודו, לכבוד יצחק רבין ולכבוד הטירוריסט הזאב שעטה, לאחרונה, איצטלת כבש הומניסט, חוזר בתשובה.
איש חזון כשמעון פרס חש בהלמותם העמומה של תופי ההיסטוריה. לא, לא מקרה הוא בעיניו, שהפרס – אותו יחלוק גם עם אחרים – ממוען אליו. עשורים שלמים מחייו הקדיש כדי להגיע למעמד החגיגי הזה.
המזרח התיכון החדש, חזון השלום ושמעון פרס – שלובי זרועות – כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מאורחות חייו, מתדמיתו ומנשמתו של השר הותיק, שבעוד זמן מה בנסיבות טרגיות יהפוך – להרף עין – גם לראש הממשלה.
ברוחו הנישאת על גלי האויר המפנקים – משל היה בעריסת ינקותו – הפליג שנים אחדות קדימה.
מול עיניו הופיעו תמונות ותרחישים, משאת נפשו משנים, של המציאות החדשה : ישראל שוכנת לבטח, בין שכנים בני תרבות אחרת. לאחר שנים של איבה, מבינים הצעירים (של היום; האבות של מחר) כי נגזר על צאצאי יצחק וישמעאל לקיים את מורשת אברהם, אבי אומותיהם, בצוותא על אותה פיסת ארץ, עיתים שחונה ויוקדת, עיתים מוריקה ומלבלבת.
תחנות גבול, מצויידות היטב בטכנולוגיה אמריקאית, שניתנה ביד נדיבה, מסדרות את תנועת האנשים: אלה באים ממקומותיהם הדלים אל הכרך הגדול, להתפרנס, ללמוד מהם חיי שפע וקידמה ואלה, נהנים מהשקט והאקזוטיות אצל השכנים, מגיעים לקניות, תיקוני רכב וסתם לטייל אצל הפלשתינים הסמוכים.
אילי ההון יודעים להשתמש עד תום בהזדמנות שנוצרה. מדינות בתוליות צומחות ממש כמו ילד צעיר : היום אך למד להזדקף על רגליו, מתנודד משהו וחיש קל, הוא מתרוצץ, גבה ומתקשר בעירנות עם סובביו.
קרקעות זולות, פוטנציאל נאה של ביקושים, כח עבודה זול בכמויות כמעט אינסופיות – כל אלו אינם בכלכלות בוגרות, במוצרים מיוצבי ביקוש, בישראל בת החמישים, כמעט.
ומשם – מהמקום הזה, צומת דרכי החיים של ביטחון אישי ושיגרה כלכלית – תצמחנה התועלת והשיגשוג עליו חלם העם היהודי זה שנות דור.
כך הירהר, בפעם המי יודע כמה, המדינאי כסוף השיער בדרכו אל בירת ארץ הויקינגים.
"סליחה, מר פרס – קטע קול צעיר את החלום הציורי, הצבוע לפרטיו – קיבלנו מידע דחוף".
שר החוץ הזדקף בכורסתו, שולח יד אינסטינקטיבית אל הכיס השמאלי של הז'קט, המקום הקבוע של המשקפיים.
"ממי זה?" – שאל את העוזר.
"מאמ"ן. מקור בסיווג גבוה. תוכן מדיני – בטחוני" – תיקצר העוזר הנבון את עיקרי הדברים, בעוד השר מתקין היטב את המשקפיים על פניו, ושולח יד לקראת הנייר המאפיר.
עוזרו ההמסור של שר החוץ שלח כף יד במהופך, מממש את הדופן שמעל ראשי הנוסעים, תר אחרי מנורת הקריאה הממוקדת.
עוד הנורה שולחת אלומה צרה וצהבהבה של אור מטה, אל המסמך הנקרא, ופניו של שר החוץ החלו עוטות קמטים וכל שרירי פניו נעים בתמיהה מצד אל צד.
"עוד לא היינו בטקס, עוד לא סיכמנו כלום – והוא כבר מתחיל עם ההכרזות שלו!" – אמר כאילו אל עצמו, מסיר משקפיו ומישיר מבטו אל עוזרו, כאילו בוחן את תגובתו.
האיש הצעיר, במכנסיים כהים וחולצה לבנה, עניבתו משתלשלת ומתנדנדת עם כל ניע של המטוס, הביט בשר הותיק ושאל בשקט : "אולי זה נועד לצרכי פנים? …".
פרס הרכין את ראשו, שוקע במחשבותיו, שב להישען לאחור ואמר : "אני מבקש שאורי יראה את זה, ונדבר על זה אחר כך".
אורי סביר – מנכ"ל משרד החוץ – קיבל את המסמך דקות אחדות לאחר מכן.
במסמך – שמקורו מטובי אמצעינו – צוטט יאסר עראפת, יו"ר הראשות הפלשתינית, כמתייחס אל ירושלים כבירת פלשתין הטבעית ובצדק וכמי שיביא את עמו הפלשתיני אליה, בסוף דרך עם הישראלים.

ג. הסכם סקנדינבי שברירי

יום סתיו שגרתי.
אנשים קמים בבוקר, מתגלחים, מתלבשים, חוטפים איזה קפה קטן ויוצאים ליום חדש.
לחלקם יום כייף, לאחרים עוד יום של מאמצי הישרדות : עם החשבונות, הלקוחות, התשלומים והקשיים.
גם רונית הוזנקה מעיבורו של חלום מתוק ועמוק אל השעון המעורר הצרחני.
7:00 בבוקר היא שעה קבועה, בה השעון צורח – אומד את שיעור הסובלנות שבמיכלי גבירתו להיום – ורונית, לאט אבל על בטוח, פוקחת עיניים ומזדקפת מלוא גווה התמיר במיטה.
אחר כך תקום וביד רכה תרגיע את קריאת התרנגול הצווחנית של היצור היפאני המדוייק.
משם – אל המקלחת, מים פושרים מלטפים את גופה החלק, רגליה הארוכות ושיערה הערמוני.
יד ארוכה וענוגה, צפורני חתול בקצהה, ממוללת את הסבון הורוד.
הקצף הלבן והאדים מזכירים לה את ליל אמש.
לפני שעצמה עיניה ונרדמה, היא עוד זוכרת את קרירותו של הלילה, את צרצור הצרצרים בגינה, את ריחו של אהובה.
עכשיו – משהשכים קום לצאת אל שיגרת יומו – היא פוסעת, עטופה במגבת בהירה וגדולה אל המטבח. הכל הפוך, גם הקפה. לא חשבו אמש שכדאי להתעכב על זוטות, כשניגבו שפתיהם זה בשפתי זו, לאחר הארוחה המענגת. גם הנרות נמוגו ונותרו רק טבעות המתכת הקטנות של פתיליהם, מזכרת מן האתמול.
רונית מנענעת בזירתה מעלה מטה, מרחיקה מים מן האוזן. בידה השניה לוחצת על הקומקום החשמלי. המים, שעוד חמים, כאילו לוחשים לה : "הוא שתה", הריח העומד בחלל החדר מלשין : "קפה טורקי".
ליד כוס התה הרותח והפרוסה הקטנה, שגבינה לבנה מתוחה עליה בצייתנות, בוהה רונית בנוזל הזהוב והרותח, אוחזת את הכוס בשתי כפות ידיה כאוצר גדול.
לפתע, כמו בסרט מתח מדרגה נמוכה, מתחילה התרחשות קולנית : יבבת סירנה אחת שספק נשמעה מן הרחוב הסמוך, ספק לא – מתגברת והולכת.
מערכת כריזה – מן הסוג המותקן על גג ניידות המשטרה – משמיעה קול קורא : "טרנזיט, זוז הצידה!", סירנה מופעלת בעוצמה, קרוב, מתחת לבית ממש.
כמה קולות יבבה שונים של סירנות, קולות וקריאות – מתלכדים מכל קצוות העיר להמולה גדולה ומיוחדת.
לפני שהיא שולחת יד אל שלט הטלויזיה, חולף בראשה הירהור מוזר ושובל ארוך של תהיות מאחוריו : ואולי, אולי הרעש העמום ששמעה במקלחת לא היה סתם רעם של גשם? …
מה? , קרס בניין? , בלוני גז התפוצצו? …. מה עוד זה יכול להיות? ….
אבל, המראות בטלויזיה משכיחים כל תיאוריה.
התמונות – יהפכו מכאן ואילך לנחלת הציבור הישראלי, לכרטיס הביקור המעודכן של ארץ הקודש – על צאצאי יצחק וישמעאל שבה.
האשה הצעירה, יפת הפנים והתואר – בהתה בבעתה באשר נגלה לנגד עיניה הקרועות לרווחה.
על המסך הצבעוני הקטן ריצדה מצלמה מבוהלת, וקריין ירוק מירושלים (או תל אביב, השד יודע מאיפה… ) שואל שוב ושוב את הפרטים, מנסה, דקות לאחר המפץ הגדול, להבין משהו.
רונית הרגישה שהתה לא יורד לה בגרון.
אף אחד לא ממש צמא, או רעב, כשחתיכות בני אדם תלויות להן על עצים, מעל גגו הפעור לרווחה של אוטובוס – אשר מפתח קופסאות שימורים ענק, כאילו גילח את גגו.
הסירנות ששמעה לפני רגעים מתחת לבית עכשיו הן בכל שידור ובכל רשת.
הקפיצה במהירות תחנות, בין כל האפשריות, בכולן אותן מראות – מזויות שונות, בשפות שונות ועם כיתוביות אחרות : נוגה כחלחל אדמדם של פנסי רכבי החירום, עבדקנים עטויי חלוקים לבנים מתרוצצים בין שרידים מעוכים ומקומטים של מתכת וזכוכית.
אנשים שוכבים, כורעים ויושבים על הקרקע. חלקם שטופי דם, כוויים וקרועי בגדים.
שוטרים רבים משתדלים להכניס סדר במהומה, מרחיקים את הסקרנים, מסמנים בסרטים לבנים את התחום האסור לגישה, גדר אתר הזכרון לימים.
עוד רגעים נוקפים, מספרי הנפגעים משתנים בקצב, מפקדים בכירים מתראיינים ומדווחים.
כתבנו מפה, כתבתנו משם, מה אומר זה ואיך מגיבה זו, מי נוטל אחריות ופרשננו, וכתבנו…
ורק רונית, ריח גופו של אהובה עולה באפה שוב ושוב, לא יכולה להפסיק לדאוג. שוב ושוב היא מציצה בשעונה ועושה את החשבון : כמה דקות לקפה, כמה להמתנה בתחנה, כמה בנסיעה (באיזה קו זה קרה? …. ) – ואז, באחת, היא יודעת מה עליה לעשות.
באצבעות עצבניות היא מחייגת לחברת האוטובוסים. התוצאה ברורה : הקוים תפוסים, דקות ממושכות של ניסויי התקשרות עוברות עליה בניסיון לברר באיזה קו אירע הפיצוץ, לשווא.
"…. אוטובוס בקו 5, ואז אירע הפיצוץ" – היא קולטת במקביל למאמצי התקשרותה.
אלוהים! – היא חושבת – רק לא זה! רק לא בקו שתמיר נוסע בו בכל יום!
מבולבלת ונסערת היא נדחסת לתוך הג'ינס הקרוב ביותר, מכפתרת חולצה התלויה לידה, והולכת לתוך הנעליים.
תיק על הכתף, מבט אחרון בראי – מסרקת באצבעות זקורות את צידו של הראש – והיא נועלת את הדלת מאחוריה, שועטת במורד המדרגות.
נכנסת למכונית, יד אחת אל מפתחות התנעת הרכב, השניה כבר עסוקה בחיוג אובססיבי אל ההורים, במכשיר הסלולאר הצבעוני.
אין סיכוי! כל הקוים לא זמינים, אין צליל חיוג או שתפוס כבר בסיפרה השלישית.
רגלה כבדה על הדוושה, הבתים טסים לצידיה.
"… לרשות הציבור מרכזי מידע….. איזור חיוג 03…" – היא שומעת במקוטע מתחנת רדיו שדיפדפה בה, תוך נהיגה.
באחת היא בולמת בצד הדרך, מגניבה מבט חטוף במראה אל התחבורה שמאחוריה.
עכשיו, בזריזות, הפנקס פתוח והיד רושמת את כל מספרי קוי טלפון החירום שבסביבה : עיריה, בתי חולים ומגן דוד אדום.
נשימה עמוקה והיא מתקשרת אל בית החולים הקרוב.
במיומנות מפתיעה מקדמת את קולה אשת מוקד עניינית : "מוקד שלום, מדברת קרן".
"שלום, רציתי לדעת אם הגיע אליכם מישהו בשם תמיר אלון" – היא יוקדת.
"תמיר – שם משפחה? " – שואלת המוקדנית.
"לא! אלון – זהו שם המשפחה, תמיר השם הפרטי".
"עוד רגע, אני בודקת" – אומר הקול בצד השני של קו הטלפון ואיוושת הדפים מצביעה על החיפוש המתקיים.
נשמתה של רונית כמעט פורחת. הרגעים נראים כנצח, וראשה מלא מחשבות.
אחרי כמה דקות, שוב נשמע קולה של המוקדנית : " לא, אין לי שם כזה. אבל, למה את חושבת שהוא הגיע לכאן?".
"אני אגיד לך – אומרת רונית – הוא יצא בערך ב 6:30, ונוסע כל יום בקו 5, את מבינה?".
"אם זה ככה – מייעצת קרן המוקדנית – אני אגיד לך מה הכי כדאי לך לעשות כרגע : תגיעי ל"איכילוב" ותפני אל מוקד החירום שלנו. יש כמה פצועים לא מזוהים, תצטרכי לעבור ביניהם – אולי אחד מהם הוא בעלך".
"חבר שלי, לא בעלי… – עונה קלושות רונית, שפתיה רוטטות בבכי שמציף אותה לפתע – … טוב, תודה רבה, בכל אופן." – מסיימת ומנתקת את השיחה.
מרוב בילבול וסערת רגשות – ניסורו הכואב של המתנע מזכיר לה, שבעצם המכונית מותנעת וצריך להרפות מסיבוב המפתח – אין צורך להתניע שוב.
היא יוצאת לדרך – אל "איכילוב" – דוהרת על גב סוסת הפח הכסופה שלה, מאיצה ודוחקת בה להביאה אל מחוז חפצה בלא כל דיחוי.
בינתיים כבר כמעט 8:00 בבוקר, הרחובות מתמלאים, העומס כבד והחרדה והמתח שבנפשה גואים להחריד.

ד. לצאת?

יובל הקטן צריך להגיע לחוג לכדורסל.
למה לצאת בכלל, כש"בבית יש הכל"?
מזג האוויר נוח מאוד, 24 מעלות, שמש אביבית מלטפת והכל נראה רגיל.
אולם הספורט לא רחוק ; 500 מטרים מהבית הם – בכל מקום בעולם – עניין של הליכה בת כמה דקות. אבל, נתניה היא לא כמו כל המקומות בעולם. היא קרובה, יותר מידי, כמה קילומטרים לטול כרם.
ובטול כרם בתקופה הזו יש גם אנשים רעים. כאלו שעוטים על גופם חגורות מוזרות, ובתוך כיסים וקפלים מטמינים מוצקים שהיו פעם חומרי הדברה ודשן ועכשיו מעורבבים עם מסמרים וברגים.
אלמלא זה היה "אצלנו בחצר" – הירהרה בכך נעמי, אמו של יובל – אפשר היה ממש לצחוק על המראה המגוחך, כמו של עב"מים או חייזרים שיש ללובשי חגורות הנפץ האלו.
אבל, המראה המגוחך הזה, הוא בעצם הדימוי הציורי המבעית שיש לה בראש, בכל פעם שהיא נזכרת שיובל צריך ללכת ברגל לחוג לכדורסל. הוא עובר בדרכו את מרכז העיר, המדרחוב, התחנה המרכזית והשוק – על כל ההתגודדויות וההתקהלויות שבו.
"רק היום! טרי! טרי! טרי! שניים בעשר, יאללה – שניים בעשר …" מהדהדות הקריאות
ומעודדות את העוברים ושבים לקנות, כאן, בשוק.
ונעמי? מבחינתה – רק שתיגמרנה כבר הדקות. שיובל יגיע, יקלע, יקטוף, ימסור, יזיע – והופ :
לתוך המכונית של אלדד, הביתה.
"אז מתי אתה יוצא?" – היא מסיימת בנימה עניינית את שיחתה הטלפון של אחר הצהריים עם בעלה אלדד.
"שש, שש וחצי" – הוא עונה.
"אל תשכח לאסוף את יובל מהכדורסל" – מסכמת, מורה מזכירת הבית.
"יובל, אתה יוצא? אתה מאחר לחוג" – קוראת נעמי דרך ענני הרעש המוסיקלי הסמיכים המיתמרים מחדרו של בן העשרה הצעיר שלה.
עוד רגע חולף, ויובל – תלתלים חומים ומבט שובב על פניו – ממהר אל הדלת, בתנועה מהירה הוא טוען על גבו את התיק ובו המגבת, הגרביים הנקיות והתחתונים הכחולות שהכינה לו אמא.
"יאללה, ביי …" – הוא זורק בדרכו אל חדר המדרגות ולחוג.
נעמי ניגשת אל הכיור, ממשיכה בעשייתה. תוך כדי קילוף סבלני של הירקות מתגנבות לראשה. המחשבות האלו, שעולות בכל יום רביעי, עת יוצא יובל לחוג.
בשביל מה צריך את זה? הרי הוא לא יהיה מייקל ג'ורדן החדש, אפילו לא מיקי ברקוביץ' – היא יודעת. סתם ללכת לאמצע העיר, בשעת אחה"צ עמוסה כזו? עכשיו? בזמן שכמעט כל יום מביא איתו את סיפורי הזוועה האלו? פעם זה בכניסה לקניון, ופעם – על מעבר החציה בדרך אליו. פעם בתוך אוטובוס ופעם כשרכב המנוולים נצמד אליו. פעם עם סכין ופעם עם נשק.
המטרות הם כולם : בודדים וקבוצות, ילדים וקשישים, נשים וגברים, יהודים וערבים, שמאלנים וימניים, "טובים" ו"רעים".
אולי כדאי לרשום את הילד לחוג לאלקטרוניקה בביה"ס?
או! זה רעיון טוב! לביה"ס הולכים חצי דקה – רק חוצים את הגינה של משפחת כץ, עוד 40 – 50 – 60 פסיעות, שמאלה קטן והגענו. יובל בפנים. הסטופר נעצר על 54 שניות. כמעט שיא ישראלי חדש. אפשר גם לעשות את זה ב 45 שניות. נעמי בטוחה בכך. יובל יגדל קצת, יבין כמה חשוב להגיע מהר למקום מבטחים – והתוצאה תשתפר! …
וחוץ מזה : אלקטרוניקה זה כבר משהו רציני! … הנה, גם אלדד הרי התחיל מאלקטרוניקה.
טוב, לא ממש אלקטרוניקה – אבל גם הנדסת חשמל זה דומה. אחר כך התפתח לניהול מכירות בתחום שלו. ומה רע? בעבודה מרוצים ממנו עד הגג, הוא מבין היטב במקצוע שלו, מתפתח לא רע ומרוויח יפה.
צרחת הטלפון מפרה את השקט.
עוד צילצול, עוד אחד, והשלישי – נקטע כאשר נעמי מרימה את השפופרת. "הלו" – היא אומרת בטון שיש בו כמעט שאלה מסוג "עם מי אני מדברת?".
"נעמי, זו מיכל. מה העניינים? מה נשמע?" – אומרת לה מיכל בטלפון.
ארשת פניה של נעמי קורנת. כבר שבועות שלא שמעה את קולה של אחותה הצעירה, שהיתה בחו"ל. לרגל המאורע – היא מקרבת את הכורסה אליה, ומתיישבת בניחותא.
הירקות לא יברחו, הילדים לא בבית, ואלדד יגיע רק בעוד שעתיים – היא עושה הערכת מצב מהירה. עכשיו – זה הזמן עם מיכל.
השיחה קולחת ורצה : מיכל מאוהבת, הבחור שלה ממש מיוחד. הם הכירו שם, חזרו לכאן ויהיו ביחד בזמן הקרוב. אם הוא לא יעשה שטויות – אולי גם הם יהפכו לזוג, בהמשך.
המצב בארץ מטריד. חברו הטוב של המועמד להיות גיס ניפגע אנושות לפני חודש בפיגוע בצומת כרכור. ישב בצד שמאל של האוטובוס המסכן. אמרו לגיס המיועד, שאם היה יושב בצד ימין "המכה לא היתה נכנסת לתוכו" אלא היתה הרבה פחות חמורה.
בינתיים, יצטרך לעבור עוד כמה ניתוחים, להיעזר בברגי פלטינה ובצינורות, ואם יתקדם בשיקום – אולי יצליח להפעיל לבד את כסא הגלגלים. אבל, את זה יידעו רק בעוד חצי שנה בערך.
אה, כן. והוא בן 21 הבחור שנפצע.
כשמסתיימת השיחה – מבינה נעמי עד כמה היא שפנית. שום מילה לא אמרה לאחותה על הפחדים שלה, על המחשבות שלה. זרמה עם התדמית של האחות הגדולה, הבוגרת, קרת הרוח.
התעניינה בנימוס ולפרטים, במצבו של החבר של החבר. ואצלה? – הכל בסדר! …
חוץ ממה שלא.

אז מה? אז לא לתת לו לצאת למקומות האלו? – היא ממשיכה את ההרהורים שהיו לה לפני השיחה הטלפונית עם מיכל. המחשבות נמשכות, והפעם רוחש גם קולו של האיש בחלוק הלבן שאומר בקול שקול ועמוק : "בעוד כמה חודשים נדע להעריך אם הוא יוכל להפעיל לבדו את כסא הגלגלים".

אלדד ויובל הגיעו. הכלבה נובחת את אותן נביחות צווחניות ורמות שהיא משמיעה כאשר בני הבית מגיעים.
הבית מלא ניחוחות של ריח תבשילים ביתיים.
נעמי פוסעת לעבר הכניסה, ופותחת את הדלת – מקדימה את צילצול הפעמון.
אוויר הערב הלח שונה מאוד ממה שבתוך הבית הממוזג והריחני.
"היי – היא מברכת את הבנים – מה שלומכם?".
יובל ממלמל משהו על יום שני בערב (משחק נגד ביה"ס המתחרה), וזורק את התרמיל עם הבגדים המיוזעים על הרצפה. בכניסה לבית.
אלדד, לעומת זאת, אפור פנים.
"מה קורה?" – שואלת נעמי.
"בואי נשב על קפה " – הוא אומר, פורק מעליו את המחשב הנישא, הז'קט והתיק העמוס.
נעמי לא אוהבת לשתות קפה. היא מעדיפה תה. היא גם לא אוהבת את נימת הדברים.
היא מעדיפה את הצחוק של הגבר שלה, כשמבלים בטיול עם בני המשפחה.
"קרה משהו?" – היא שואלת, מלכסנת מבט חשדני לעבר אלדד.
האיש ניגש למטבח. לא עונה. מוזג מים רותחים לכוסות. מוסיף כפית קפה לאחת, שקיק תה לשניה. ממתיק בסוכר חום. מגיש לשולחן את הכוסות.
מתיישב בכבדות, מיישיר מבטו אל נעמי, אשתו ואומר : "תראי, אני מצטער שזה ככה, אבל הראל דיבר איתי היום וחושב שאני אשם שלא מכרנו מספיק באירופה".
"נו?" – היא פולטת.
"אז זהו …" – נאנח אלדד לחלל המטבח, ממולל באצבעותיו את המלחייה שניצבה על השולחן.
"זהו מה?" – שאלה נעמי, מתקשה להבין את משמעות דבריו.
"אני הולך הביתה, נעמי – אמר אלדד – אין להם מה לעשות איתי".
השיחה נמשכה עוד שעה שלמה. אלדד ניסה להסביר – בעיקר לעצמו – איך זה קורה, שבפתאומיות כזו מתברר לו שלא הצליח.
נעמי בעיקר הקשיבה. מה יש לה להוסיף? היא כבר נהגה בלילות גשומים להביא אותו משדה התעופה, התמודדה ימים ארוכים עם כל הנטל של משפחה, ילדים חולים בחורף ומשועממים נורא בחופש הגדול, בקיץ. תמיד שתקה, נשכה שפתיים, תומכת.
כשהגיע הזמן להחליט האם לקחת את התפקיד של אחריות על אירופה – עודדה את אלדד ללא היסוס. אחר כך החזיקה אצבעות. ידעה שקשה, שתחרות, שרבים מהאירופים מעדיפים שלא לעשות עסקים עם חברה ישראלית.
ועכשיו – הירהרה בתוגה – לא רק שלא עושים עסקים, אלא שלמצב הכללי מסביב נוספה עכשיו גם הבעיה החדשה של תעסוקת אלדד.
באותו לילה התקשה אלדד להירדם, תחב אוזניות והקשיב לגלי צה"ל.
נעמי נפלה שדודה מעמל יומה, ונרדמה תוך דקות.
לא להאמין, אבל בעודו מאזין חרש לתכנית ברדיו – התפרצה לשידור עוד ידיעה, כמעט בשידור חי, על פיגוע במסעדה בירושלים. יש נפגעים, לא יודעים עוד כמה, קולות ההמולה והסירנות ברקע דברי הכתב. באולפן מאלתרים שינויים בלוח השידורים, מתחיל הזיפזופ בין כתבינו, "על קו הטלפון דובר מד"א …", מפקד המשטרה, "עדת ראיה", כתבנו לענייני ערבים וחוזר חלילה.
גיהינום – חושב לעצמו אלדד. נעמי נושמת ברוגע, כאילו לא לה כל תלאות העולם האלו והצרות שבעקבותיהן.

בבוקר – לאחר שינה טרופה ואזן בוערת מלחץ האוזנייה – מקיץ אלדד, הטלויזיה בחדר השינה כבר פועלת ועל המסך מופיעות השיקופיות השחורות האלו, עם מנורת שבעת הקנים ותמונות אזרחים שיצאו אמש לסעוד במסעדה הירושלמית.

יהי זכרם ברוך.

ה. לאן הלאה?

הבעיה מספר אחד של מובטל היא האלסטיות הבלתי מתפשרת של הזמן.
פתאום הימים מתארכים, הלילות – חלקם עמוסי מחשבות טורדות – מתקצרים.
השיגרה, זו שבדרך כלל נשברת רק בסופי שבוע וחגים, הופכת לריטואל שחוזר על עצמו כל הזמן :
לקום בבוקר – אבל, אין לאן למהר. לשתות קפה בנחת – כי לא צפויות פגישות או נסיעות, שקפה בצידן, עם עמיתים ולקוחות. להשתדל לפתח חלופה תעסוקתית (טוב, זה לוקח שעה, נניח – עד שכותבים, עד ששולחים, טלפון לבירור כזה או אחר), סעפ"ש (סידורים, עניינים, פה, שם … ) – עוד שעה (דואר, בנק, להפעיל מדיח כלים או מכונת כביסה, להוציא מהפריזר משהו כדי שיפשיר עד שנעמי חוזרת אחה"צ).
ומה הלאה? נשארו עוד חמש – שש שעות לשרוף.
אין יותר מידי ראש לתחביבים, לחדר כושר, לכל היתר.
המחוגים זוחלים, ממש נמרחים, על לוח תצוגת השעות. לאט. ביסודיות. לא מפספסים אף שניה. עוברים בכל השנתות, מדלגים על כל הספרות, אין קיצורים, אין התייעלות …
צהריים.
הילדים חוזרים מביה"ס. ראשון יובל, עליז ושובב, כרגיל. אחריו תבוא גם נועה, הגדולה ממנו בשנתיים. היא כבר בחטיבת הביניים. תלמידה רצינית, ואחות אחראית ליובל.
אבל, עכשיו, התפקיד של לחמם את האוכל במיקרוגל – נחסך ממנה. יש אבא בבית, יש אוכל טרי וחם, כאשר הם נכנסים הביתה, משליכים את התיקים בפינת החדר וממשיכים לדבר האמיתי :
המחשב, תוכנות הקישור והדואר האלקטרוני, מוזיקה עכשווית, המנוגנת בשלל טכנולוגיות חדשניות.
אלדד יושב במטבח, מעלעל בעיתון של שבת האחרונה.
כולם מבטיחים לו שהוא ימצא מהר מאוד תחליף לתפקידו כמנהל מכירות אירופה, של "אלטקום".
לוחות המודעות בעיתונים, גם אתרי האינטרנט, ושאר אמצעי הפירסום למישרות – לא שמעו את ההבטחה, שנתנו האשה, החברים הקרובים, ההורים שלו.
כל יום שעובר מגביר במיקצת את מיפלס החששות. לא דרמטי, לא מיידי – אבל תוספת במשקל נוצה למטען מן היום הקודם.
ראשו מלא מחשבות : הרי גם הקצת הזה – של הדאגות – מתגבר והולך. באיזה שהוא שלב יגיע
למידה שתחייב לעשות משהו דרסטי יותר מהירהורים ולבטים.
מציקות לו הרגשות של חוסר צדק : לבדו ישב שם, בפרנקפורט, בבריסל, בפריז ובברצלונה כשמארחיו, שכבר הכירו את המוצרים והפתרונות שמציעה "אלטקום", התפתלו בחוסר נוחות מול שאלות הסגירה הקלאסיות שמלמדים בכל סדנת מכירות.
הוא היה אדיב, מקסים ומאוד מקצועי, בעת שהציג, ובא פעם אחר פעם, דרג אחרי דרג, טיפס במעלה ההירארכיה של הלקוחות. כמעט כולם השתכנעו. האגוזים הלא מפוצחים היו תמיד הדרגים האלו, החנוטים בחליפות שלושה חלקים יוקרתיות, שמרוחקים לחלוטין ממגע עם ספקים וקבלני אספקה. מנכ"לי משרדי מימשל, מיניסטרים ופוליטיקאים אחרים.
"אח, אח, לו רק הייתי צריך למכור באפריקה, או בדרום אמריקה" – חלפה בראשו המחשבה המהירה – "שם הכל פשוט יותר : כדי להתניע את תהליכי ההזמנה, צריך רק לדעת על איזה כפתור ללחוץ".
הוא נזכר בלילות הבילוי המשותפים עם גנרלים ופקידים בכירים בטריטוריות מרוחקות, לא אירופיות. הבהקים של תמונות רצו כבסרט אנימציה פרוע בראשו : מוזיקה מחרישה, ריח אלכוהול חריף, רקדניות, צחוק מתגלגל, שולחנות ביליארד, אוכל כיד המלך, גברים שמנים ונהנתנים מעשנים סיגרים ריחניים, שטרות כסף עוברים מיד ליד, בכמויות, נתחבים גם לבגדיהן התחתונים של נשים
זולות.
יש והיתה גירסה דיאטטית לעלילה : טיסת עסקים לבירה שלישית. תיאטרון, בר, תערוכה וכנס.
חילופי דברים שקטים, בדיסקרטיות, בפינה אפלולית של לובי מלון, או גן צמחים מוריק.
תיקי מסמכים, בחלקם גם מזומנים או שווי מזומנים – עושים דרכם הלוך ושוב, מחושבים היטב לכל הפיות שיש להשביע בדרך.
אבל, אירופה השבעה – גרמניה, צרפת, אנגליה – זו כבר אופרה אחרת לגמרי.
"וכאן" – נאנח קול פנימי שבו, בנימה מדוכדכת – "כאן, משפיעים המראות והתמונות".
הוא נזכר בעצמו בתצלמי טנקים כבדים- מול ילדים רכים. הוא רואה בעיני רוחו את האב הפלסטיני המגונן בגופו על בנו הירוי. שומע בדימיונו את נשים ערביות היסטריות, המתראיינות לרשתות טלויזיה אירופיות, מתארות איך זה לחיות בלי מים, בלי חשמל, בלי בעל, בלי תרופות לילדים.
נכון, בסיפור הזה – אנחנו ה"טובים", זוכר לעצמו אלדד. אלא, שהמציאות המיוצאת מכאן לשם, אינה זקוקה לשום תירגום, ופרשנות או תירגום בגוף הסרט – אין.
"אבא, מתי אוכלים?" – חודרת לפתע השאלה לתוך עולמו הפרטי של אלדד.
אלדד קם מן הכסא, מקפל את העיתון המשמים, וניגש אל הכיריים. מציץ על הסירים, מתקן ונוגע פה ושם, בוחש.
"תיכף מוכן. שתיים – שלוש דקות" – הוא עונה – "תרחצו ידיים ובואו".
ניחוח התבשילים, שהתחממו על אש קטנה (מזל שלא נשרפו! ) נמהל בצלילי חדוות הנעורים שמפיחים יובל ונועה המגיעים כאחוזי תזזית, תוך רגע, לתוך חלל המטבח שטוף האור.
אלדד מחייך אל הילדים ושואל איך היה יומם.
התחרות על תשומת הלב מתחילה ; נועה מתחילה לספר על הבוחן בביולוגיה, ויובל מתקשה לחכות עד שהיא תסיים – "אבא, תשמע משהו מדליק" הוא גובר בקולו על נועה.
"רגע, אני התחלתי" – משיבה נועה מאבק.
"ששש … מה זה פה? אחד אחד" – נאלץ אלדד לתרגל את כישורי הגננת שלו.
נועה מפרטת באריכות את כל השאלות, ההתלבטויות שהיו לה מה התשובות הנכונות, וכיצד היא ניסחה לבסוף את התשובות שלדעתה הן הנכונות.
יובל מגלגל ומגלגל את הספגטי על המזלג, מזיז ראשו מצד אל צד, קורא את התויות של כל בקבוקי השתיה והצנצנות שעל השולחן ובסביבתו, מתאמץ ממש להתאפק עד שתסיים נועה להתיש את אבא ואותו.
ואלדד? הוא כבר ניתק מגע לפני כמה דקות. קולה של הילדה המנסר בחלל החדר אינו מטריד אותו, וכל עוד לא בוגדים עצביו של יובל – נשמר שקט מבורך – הוא ממשיך להפליג בדימיונותיו,
משחזר את הסרט שהוקרן בראשו לפני כמה דקות, שוב ושוב.
הלעיסה המונוטונית של האוכל, שבטעמו אינו מבחין כמעט, מזכירה לאלדד שהוא במטבח, עם הילדים, וזו ארוחת צהריים בבית. בבית שלו, המובטל מעבודה. זה שמהווה עבורו את המקלט הבטוח, כאשר הרכב הצמוד, כרטיסי הביקור המהודרים וכרטיס האשראי של "אלטקום" כבר אינם בידיו. עוד מעט קט, הירהר, גם תשלום המשכורת ייגמר.
בכל החסכונות השתמשו : לבת מצווה, לנסיעה לחו"ל, לשיפוץ הגדול שעשו בבית, להחלפת המכונית של נעמי (כמה זמן אפשר לנסוע בפיאט אונו לבנה ומיושנת? … ).
עוברים ימים, שבועות.
עונות התחלפו – הגשמים פסקו, ליבלוב האביב כבר נשכח ועימו פריכיות מצות הפסח.
קיץ הגיע, ועימו החום, הלחות המעיקה, והימים – שממילא היו ארוכים – ההופכים לסאגה בלתי נגמרת של עיסוקי סרק, שכל תכליתם להגן על אלדד ודעתו, כדי שלא ייצא ממנה.
אלדד שייאוש מסויים כבר החל מנקר בו (עוד בפיהוק הענק שהפטיר בסדר פסח) – כבר ניסה כמעט הכל : כן, הוא מוכן לנסוע רחוק, לעבוד הרבה, להשתכר מעט, לא ליהנות מהעבודה, לרדת ברמה, ואפילו לעשות הסבה. אבל – יוק! שום דבר לא קורה. היה בשלוש – ארבע פגישות.
"Don't call us – We shall call you" – אמרו לו בשפת הקודש.
כסס ציפורניים, בחש וערבב את תוכן הדברים – לבדו, עם נעמי, עם חברו הטוב – ועדיין לא הפסיק לקוות שיתקשרו. אפילו שחלפו חודשיים, שלושה, שלושה וחצי (אולי לוקח להם הרבה זמן לבדוק את המועמדות? … ).

ואז, יום אחד צפה בתוכנית טלויזיה מסקרנת. "הצד השני" – קראו לתכנית. הערבי שדיבר שם,
באנגלית (כי עברית הוא מחרים, וערבית היתה עושה לו תדמית לאומנית) הישווה את אירגוני המחבלים לאצ"ל וללח"י. "אתם תליתם סרג'נטים בריטים – ואנחנו עשינו לינץ' בסרג'נטים ישראלים" – אמר הערבי.
אלדד הירהר בתוכן הדברים, והתקשה להפריך את הדימיון שבין המקרים.
"אתם פוצצתם את מלון "קינג דייויד" ואנחנו – את מלון "פארק" בנתניה" – הוסיף הערבי היפה.
אלדד פער אוזניו בשקיקה.
"אנחנו פטריוטים – כמו שהייתם אתם עד 1948" – אמר עוד הערבי.
אלדד האזין בקשב רב.
"אולי במקום להילחם בנו – אולי תהיו הראשונים לעזור לנו? הרי בני אברהם כולנו …" – התבטא האיש, שלפתע נדמה לאלדד פחות ופחות אוייב.

באותו לילה שוב התקשה אלדד להירדם – "אולי תהיו הראשונים לעזור לנו?" – המילים הידהדו בראשו שוב ושוב, וחוזר חלילה, כמעט עד בוקר.

ו. מפגש עם פאוזי

שפוף ומתוסכל, קיבל אלדד את הפתק שהביא עימו יובל מבית הספר. בשבוע הבא, כך נכתב בפתק, תצא הכיתה לטיול לירושלים.
"הזדמנות טובה להיות פעם הורה מלווה" –
הרהר אלדד, מחפש לעצמו תעסוקה שוברת שיגרה. כבר נמאסו עליו המחשבות המטרידות כיצד לממן את המשך רמת חייה העכשווית של המשפחה ; הרי, ממילא מורגשת כל העת ירידה – אמנם מתונה והדרגתית – ברמת החיים בבית.
כבר פדו את קרנות החיסכון השונות, השתמשו בכל מקור נזיל אפשרי, תירגמו רכוש יפה (המכונית היפה והחדישה, יחסית, של נעמי) למזומנים, וחורקים שיניים לשלם את כל החשבונות. חשמל, ארנונה, מים, גז, ועד הבית, תשלומים לבתי הספר – כל אלו ממשיכים לתקתק כמו שעון שוויצרי מדוייק.
כאילו אין קושי, לא ניתנים לדחיה, או ויתור או צימצום או הפחתה.
אלדד שאל כמה שאלות, בירר עם יובל האם ישמח שאבא יצטרף לטיול – ומצוייד בשמחתו
של הבן, מילא את הטופס והציע להצטרף לטיול כ"הורה מלווה".
הוא סימן איקס בקוביה הקטנה שבטופס,
וחתם במקום המיועד. מחר יגיע הטופס הממולא למחנכת הכיתה, ובשבוע הבא, ביום רביעי, יצטרף אלדד להמולה הקולנית של עשרות בני הנוער הצעירים בדרכם לטיול בבירה.
"המון זמן כבר לא הייתי בירושלים" – הפטיר
לפני שנרדם, לעבר נעמי.
נעמי היתה מהורהרת. "באמת שלא יזיק לו להתאוורר קצת" – חשבה, מוטרדת מכל השינויים האלו הנגלים לעיניה בהתנהגותו של הגבר, אותו הכירה לפני כמעט 20 שנה, עת למדו באוניברסיטה.
אז, רעמת תלתלים חומה וגדולה כנזר לראשו,
נהגו לצחוק ולעשות שטויות וקונדסים.
השנים, ועימן האבהות לילדיהם, עשו את אלדד מתון יותר, מחושב ושקול. בדרך כלל מאוד בטוח בעצמו.
ועכשיו, חלק גדול מכל זה הולך ונעלם.
"אנחנו כבר כמעט ולא צוחקים" – סיכמו באיזו שיחת נפש, לפני חודש, חודש וחצי.
נאנחים, מתבוננים זה בעיני זו, שותקים.
היא יודעת שהוא עושה כל שביכולתו למצוא את התחליף התעסוקתי.
היא בטוחה בו, הצרה היא רק שמי שאמורים לבחור בו לעבוד אצלם – אינם מכירים כמוה את שלל הידע והכשרונות שלו.
וכך יוצא, שהאיש שצחוקו היה כרעם מתגלגל, הוא כעת אדם מאפיר, כבוי במיקצת, הילוכו שפוף, מצב רוחו ירוד, ומעט מאוד קורת רוח היא מנת חלקו.
גם המצב הכלכלי, שמטריד מאוד, וגם המצב הכללי מסביב בכלל, והביטחון האישי בפרט,
לא מוסיפים לאופטימיות.
ומחוגי השעון נעים ; בסופרם את הימים – הם איטיים להחריד, בבואם למדוד את הזמן והתקופה בזירת הקריירה של אלדד – הם טסים. הנה, כבר עבר את גיל 45, עוד מעט כבר ישתייך לדור הקשישים, אלו שלא מוצאים ולא ימצאו תעסוקה עוד.
כל האנגלית השוטפת, הבדיחות בשפות זרות, ההתמצאות המופלאה בניווט – ברכב וברגל, בארץ ובחוץ לארץ, ההבנה העמוקה בטכנולוגיה, ובדרך כלל גם ברגשות אנשים –
כל אלו לא יעמדו לזכותו, אם יישאר תקוע בבית עוד כמה חודשים.
אז – יודע אלדד וחוששת נעמי – אז יהיה צורך
לעשות מעשי ייאוש. רכוש משמעותי להפוך למזומנים – כבר אין, כל המקורות יהיו יבשים והילדים בגרונות ניחרים ימשיכו להזדקק לזרם ההכנסות המרווה.

על רקע כל אלו, חשב לעצמו אלדד בבוקר יום הטיול, יהיה מעניין מאוד לראות מקרוב את הבירה – בירת ישראל, ממנה הדירו רגליהם בני משפחת סופר בשנים האחרונות.
ככלות הכל, אין זהו תענוג למשפחה לתייר בעיר מותקפת, מאויימת ועצבנית.
כל ניצוץ קטן וכל שמץ של חשד – מובילים מיידית לחסימות כבישים, סירנות מייללות ופקקי ענק ברחובות הצרים והמיושנים.
לך תקרא לחוויה הזו "בילוי משפחתי" …
"ובירושלים יש גם את הר חוצבים ועוד מקומות שתעשיית ההייטק נטועה בהם" –
חשב אלדד, מסיים להכניס את הסנדוויצ'ים
של יובל ושלו – לתיקו הקטן.

הילדים התייצבו במועד, נרגשים וקולניים, כרגיל.
המחנכת מסיימת לספור אותם, לוודא שהחובש ותיק העזרה הראשונה נמצאים.
אחר כך – בירור קצר בקשר לכמות מיכלי מי השתיה, וכאשר הכל מסודר מגיעה ההוראה לנהג האוטובוס להתניע ולהתחיל את הכייף.
ירושלים בעונה הזו – מהווה ניגוד צונן ומרענן לחומו המהביל של מישור החוף.
בשעה תשע וכמה דקות חונה האוטובוס בטיילת ארמון הנציב. טל המדריכה מסבירה יפה על הנוף, שרואים מכאן. מהמקום הזה נגלים חלקי העיר השונים : אלו "שלנו" ואלו "שלהם". "עד מלחמת ששת הימים" – כוללת טל את הביטוי בדבריה פעמים רבות, ולאלדד
מהדהד בראש המשפט, מתכנית הטלויזיה, "אולי תהיו הראשונים לעזור לנו?" .
אחרי כמה שעות הגונות של טיול, עבודת רגליים מאומצת, והרבה רעש ואתגרי שליטה בנוער התוסס – מגיעה עת מנוחת הביניים.
ליד מגדל דוד, ממש בואכה אל דרך השוק –
לעבר הרובע היהודי והכותל, מוצא אלדד את עצמו, לבד, נוטל פסק זמן מ"הורות מלווה"
של הטיול ומזמין לעצמו קפה.
ממרחק כמה עשרות מטרים הוא רואה כיצד זנב התור של ילדי הכיתה נעלם, נבלע עד תומו בתוך שערי האתר התיירותי, ואז משתרר שקט, שקט נעים ונינוח.
רק ציוץ ציפור מעת לעת, או נהמת רכב חולף
מתערבים באווירה הרגועה.
אלדד מפהק, מותח את רגליו הבוערות (כבר שנים שלא הריצו אותו ככה, הוא מקטר בינו לבין עצמו), ומתבונן סביבו.
בפינת החצר, בודד ליד שולחנו, יושב גבר משופם עם עיני שקד חומות ועמוקות.
בין אלדד לבין האיש שראה עתה, נוצר קשר עין של ממש. מסוג המבטים שאין לחמוק מהם. רק שניהם בבית הקפה, כל אחד מהם עם עצמו לבד, ולשניהם לא אצה הדרך.
אלדד מחייך חי וך קטן, של נימוס.
הגבר השקט בצד שני, מציץ לימינו ושמאלו, כאילו מחפש את מושא חיוכו של אלדד.
הוא מבין שהחיוך כוון אליו, ומניד בראשו, שמץ של חיוך מבצבץ מתחת לשפמו העבות.
"יש לך אש?" – שואל הערבי את אלדד, כשקשר העין ביניהם נמשך.
"לא, אני לא מעשן" – עונה אלדד, לוגם מן הספל שבידיו, וממשיך : "שקט פה, הא?".
"כן, שקט" – עונה האיש, הסיגריה שטרם הוצתה נעה בזוית פיו, עם תנועות דיבורו.
אלדד ממשיך ללגום באיטיות מהספל שבידו.
"אתה ירושלמי?" – שואל אלדד.
"כמעט, מאבו דיס" – עונה פאוזי בחיוך קטן.
"אה, הבנתי" – משיב אלדד, נבוך במקצת.
"אני אלדד, מרמת השרון" – הוא מציג את עצמו, חושב בליבו שממש כך היה נוהג גם אם הסיטואציה הזו היתה פוגשת אותו ברעננה, בצפת או ביפו.
"פאוזי, פאוזי עדנאן" – אומר פאוזי.
אלדד שם לב לדקויות : הערבי לא אמר ש"נעים מאוד" להיפגש.
הוא מרגיש שקשה לפתח את שיחה עם הערבי הפלסטיני, רוחו נראית נכאה – אבל, לפחות, הוא נוהג כבן תרבות, מתנחם אלדד.
בשניות הבאות משתנה משהו בחיוניות של פאוזי, בקשב שלו ופתיחותו גוברת, משל היה הוא צרור עלי כותרת של פרח, המגיב היטב לקרני החמה המלטפות שעוררוהו מצינת הלילה. אולי היה זה משב הרוח הנעים שנכנס מבעד לגדר הישנה, ואולי הבדידות שהיתה נחלת שני הגברים האלו, בחצר בית הקפה במזרח ירושלים.
"אתה מדריך תיירים?" – מתעניין פאוזי.
"לא, הלוואי …" – משיב אלדד, ומשהו בקולו מסגיר תוגה וגעגועים לחסר.
"אז מה?" – שואל מר עדנאן.
"מלווה טיול של הילדים" – מסביר אלדד.
פאוזי מחייך חיוך רחב, מחווה בידו תנועת הזמנה לאלדד לשבת מולו – "תפאדדל" הוא אומר במבטא מצלצל ומודגש.
"שוקראן" – עונה בחיוך אלדד, רומז על נכונות לשפה משותפת, ומתיישב מול פאוזי.
"אתם היהודים – מה זה "מלווים את הילדים לטיול"? יש מורים לא?" – הוא שואל, מתקשה לפצח את הקוד התרבותי.
"יש מורים" – מסביר אלדד – "אבל, זה לא פשוט. היום בטח שלא, ועוד בירושלים!"
"אז מה יוצא לכם מזה שירושלים שלכם?" –
מיתמם פאוזי.
"עזוב פוליטיקה" – עונה אלדד ושואל – "למה ריק פה היום?".
"ריק, מה זה ריק ; מת!" – אומר פאוזי, לוגם מהתה שבסיפלו, ומגלגל עיניים מעלה.
"למה?" – שואל אלדד.
"מה, אתה לא יודע?" – שואל בעברית, עם הטעמה מתנגנת של מבטא ערבי, בן שיחו.
"לא יודע מה?" – מיתמם אלדד.
"אתה לא יודע שהרסתם לנו את החיים?" –
שואל בטון מתנגן פאוזי.
אלדד שותק, מקשיב לנהמת ליבו של בן שיחו.
"כל הבאלאגן הזה …" – ממלמל פאוזי, מעודד מהקשבתו של אלדד.
"אהה" – מהנהן אלדד בראשו, כמבין את עומקם של הדברים.
"דווקא עכשיו שקט" – אומר אלדד, ספק מנחם את מארחו, ספק מתחנחן אליו.
"לא שקט" – מתעקש פאוזי – "לא יהיה שקט, עד שיפתרו את הבעיה הזאתי".
"איך יפתרו?" – שואל אלדד.
פאוזי מתקרב אל אלדד, מעבר לשולחן, כאילו ממתיק סוד עימו ומדבר בקול חלש וברור.
"אתם הישראלים לא מבינים" – הוא פותח – "כל הבאלאגן הזה, כל התיירים, כל העבודה
הולכת …".
"הפיגועים לא מביאים כלום" – מגן אלדד על העמדה המסורתית.
שיחתם מתארכת, ומעניינת ביותר.
שני הגברים, מקפידים זה בכבודו של האחר, אינם מרגישים שמחוגי השעון האיצו לפתע.
הם מרגישים עניין רב – האחד בדברי השני.
אלדד נתון תחת רושם עז שלפסטינים נגרם עוול היסטורי. שצריכים לתקן אותו ישראלים אמיצים. הוא מגלה תמיכה ועידוד רב לשאיפות העם הפלסטיני למולדת משלו,
להגדרה עצמית, לשידרוג רמת חיי האנשים.
פאוזי עסוק בהתבוננות, הוא בוחן את אלדד – מבלי שהלה מרגיש בכך.
מבלי דעת, עובר אלדד בהצלחה את שלב המיון הראשון במסלול גיוסו.
כעבור שעה ארוכה מגיעה העת להיפרד.
"תשמע" – אומר פאוזי – "מעניין לדבר, ואם תבוא אליי הביתה, אני יעשה לך כבוד, ונדבר.
אני אביא גם בן דוד שלי, גם הוא מהנדס.
זה אחל'ה בנאדם. יש לו בראש הרבה תוכנית,
הבעיה היא שלא מצא עוד את הישראלי הגבר".
"אני לא מבין" – אומר אלדד.
"תשמע" – אומר פאוזי – "תרשום את המספר טלפון שלי. תתקשר מחר, ונקבע משהו".
"נקבע מה?" – שואל אלדד המופתע.
"אמרת שאתה מחפש עבודה, לא?" – מדהים אותו פאוזי.
אלדד מבולבל ולא מאמין למשמע אוזניו.
"איזה עבודה?" – הוא שואל.
"משהו טוב, הרבה כסף" – אומר פאוזי.
"כמה הרבה?" – שואל אלדד.
"הרבה מאוד!" – אומר בתיאטרליות הערבי המשופם.
"איפה? … מה? …" – מגמגם אלדד, בעוד פאוזי מסיים בזריזות לרשום על פתק קטן מספר טלפון נייד.
"תתקשר ונדבר, נקבע משהו ונשב על כוס קפה" – מסכם פאוזי – "יאללה, ביי, מעא סאלאמי".
"יאללה, ביי …" – אומר קלושות אלדד, מקפל את הפתק ותוחב אותו אל כיסו.

השעה כבר כמעט שלוש וחצי בצהריים, שעתיים חלפו להן ביעף, הילדים כבר סיימו את הסיור במגדל דוד והם חוזרים אל האוטובוס.
אלדד, שבמרחק קו ראיה מהם, קם ממקומו, מתמתח. ישבנו כמעט התאבן מישיבה ממושכת. הוא מזדקף וצועד לעבר האוטובוס והילדים, שהמחנכת מלווה אותם.
הטיול נמשך.
כשהאוטובוס מתחיל לנסוע לכיוון הגבעה הצרפתית, שואל אלדד את טל המדריכה : "איפה זה אבו-דיס?".
"כאן בהמשך" – היא מצביעה צפון מזרחה –
"איפה ששני הבניינים הבולטים".
אלדד מחדד מבטו.
הרחק מעבר לכמה שלוחות הוא רואה את הישוב ממנו בא פאוזי.
בדרך לשם הוא רואה – כל עת נסיעתם – את הדלות, המחסור, הקושי.
הוא מבחין בסלים הקשורים, באופניים המיושנות, בנעליים המרופטות, במים ובביוב הזורמים, בפני האנשים העייפות.
הוא שם לב לאילתורים – של אנטנה לרכב, של גגון למונית, של כסא לישיבה, למשאית שמובילה בה בשעה כמה כבשים ועימם רהיטים ושטיחים.
הוא מריח את העשן הסמיך הנפלט ממנוע
המשאית זולל השמן.
"כנראה שכך גם באבו-דיס" – הוא אומר לעצמו. "איזה עבודה כבר יכול להציע פלסטיני משם?" – תוהה ומסתקרן אלדד.
וכל אותה העת – מול המראות שתרות עיניו –
מהדהד באוזניו הקול : "אולי תהיו הראשונים לעזור לנו?".

ז. לכסף אין ריח

ביום ראשון, מיד לאחר שבת ארוכה של הרהורים והתלבטויות החליט אלדד להתקשר אל פאוזי.
בימים האחרונים טסו בראשו תסריטים לאינספור.
בכולם – הופיעה המחשבה המטרידה שעוד מעט יאזול מעט הכסף שעוד נותר, לאחר שחשבונות הבנק הוגבלו והאשראי נסק עד למקסימום.
ערימת החשבונות לתשלום עדיין מצפה לגאולה, מונחת בצייתנות על שולחן העץ הכבד שבפינת הבית.
אלדד חש עם גבו אל הקיר.
לסביבה הוא מנסה לשדר עניינים כרגיל, אפילו משתדל להיות חייכני.
בליבו פנימה סערה מתחוללת : קול פנימי שבו משוכנע שאין ממש בדברי פאוזי משבוע שעבר. ככלות הכל, במקום כאבו דיס – או בכל מקום אחר ברשות הפלסטינאית – קשה לדמיין עיסוקים המצריכים מהנדס או מנהל מיומן ומנוסה כמוהו.
אלדד בטוח שאין תוכן מקצועי של ממש בהצעה שזרק הפלסטיני בבית הקפה.
הסקרנות מטרידה אותנו ומציקה.
"הרבה כסף" – הוא אמר.
"והרבה כסף זה בדיוק מה שנחוץ עכשיו למשפחת סופר!" – קורא קול שני בתוכו.
ממעמקים, מהאינטואיציה של אדם מבוגר
ומתחושת היכרות עם מצוקת העם השכן –
צצים להם הרהורים.
איכשהו" – חושד אלדד –"ייתכן ואני כבר בעיצומו של תהליך ניסיון גיוס שלי, כישראלי, לסיוע לאינטרס פלסטיני כלשהו".
אבל, מהו אותו אינטרס – זאת אין אלדד יודע, וסקרנותו המתפתחת, מנווטת את אצבעות ידו לחייג את המספר שכתב לו פאוזי על הפתק, בבית הקפה ביום רביעי האחרון.
שעת בוקר מאוחרת יחסית. שקט של תחילת שבוע : הילדים בבית הספר, נעמי בעבודתה,
החלונות מוגפים, מזגן אויר חרישי מנעים את השהיה בחדר הגדול.
צליל חיוג אחד, ושני, ושלישי, ורביעי, ורק בחמישי בוקע קול מצידו האחר של הקו :
"הלו?".
"בוקר טוב, אפשר לדבר עם פאוזי?" – שואל אלדד.
"פאוזי?" – מברר הדובר מצידו השני של הקו.
"כן, פאוזי" – מאשר אלדד.
"רק רגע" – עונה הטלפון, במבטא ערבי בולט. חולפות כמה שניות, ואת השפופרת בצד שני לוקח פאוזי : "הלו, פאוזי מדבר"
הוא אומר.
"פאוזי שלום!" – מברך אותו אלדד – "מדבר אלדד. נפגשנו בבית קפה ליד מגדל דוד ביום רביעי, אתה זוכר?".
"זוכר, בטח זוכר" – מאשר פאוזי.
"אמרת שיש לך איזה עבודה בשבילי" – מוסיף ומזכיר לו אלדד.
"כן, נכון. אבל, לא אצלי – אצל הבן דוד שלי, המהנדס" – מדייק פאוזי.
"כן, נכון" – נזכר אלדד.
"טייב, תשמע" – אומר פאוזי – "מתי אתה יכול להגיע אלינו?".
"להגיע לאן?" – שואל אלדד.
"לירושלים" – פוסק קצרות פאוזי.
"לירושלים … מתי אפשר?" – ממלמל אלדד, יותר בינו לבין עצמו מאשר לבן שיחו.
קבעו ליום שלישי, בשעה 11:00, בבית קפה קטן בשוק. פאוזי מסר הסבר מדוייק, והזהיר את אלדד שעליו להגיע לפגישה לבד.

נעמי חזרה מן העבודה מוקדם מן הרגיל.
תור אצל רופא השיניים.
על כוס קפה רגוע, הם משוחחים – אלדד והיא – על המצב. זהו נושא השיחה הכי נפוץ בחצי שנה האחרונה.
אלדד מספר על הפגישה המתוכננת ליום שלישי.
"ומה? אתה לא מפחד?" – שואלת נעמי.
"מפחד ממה?" – שואל אלדד.
"מה? ככה סתם? לפגוש בנאדם זר, ועוד ערבי " ובירושלים? …" – היא מקשה.
"הוא רוצה להציע לי עבודה, נעמי" – מסביר אלדד.
"אוי, באמת …" – היא מתריסה.
"כן, באמת. אז מה אם הוא ערבי? לכסף אין ריח!" – אומר בלהט אלדד.
"אני לא יודעת, לא נראה לי כל הסיפור הזה.
לא אהבתי את השיחה שהיתה לכם ביום רביעי" – מסכמת נעמי את עמדתה.
"נעמי, נעמי" – מפציר אלדד באשתו, מיישיר מבטו אל עיניה החומות הנבונות –
"אנחנו צריכים את זה, את הצ'אנס הזה.
מה איכפת לי מה הם עושים? אם יוכלו להציע לי עבודה – מה זה משנה?".
"אני חוששת …" – אומרת נעמי.
"תראי, בסך הכל מדובר בפגישה על כוס קפה בירושלים. ייצא משהו? – יופי, לא ייצא כלום – אז לפחות ניסיתי. לא איכפת לי גם להתחיל אצלם ולחפש משהו יותר טוב" – אומר אלדד.
"מה זה "אצלם"? מי זה "אצלם"? ממתי יש לחבר'ה האלה עסקי הייטק?
אלקטרוניקה? יצוא בינלאומי של טכנולוגיה? אלדד! אתה לא מריח שמשהו מסריח פה? אתה לא מרגיש את הסכנה?" – נלחצת נעמי ומדגישה את דבריה בקול מוגבר מעט.
"לכסף אין ריח!" – אומר אלדד – "את רוצה עוד כוס קפה?".
כבר צריך סוודר לפנות ערב, וחום היום המהביל של השפלה מתחלף עם שקיעה, לאוויר צונן העוטף את הדרך המטפסת לירושלים. מבעד לחלון האוטובוס הפתוח לרווחה לידו, שואף אלדד מלוא ריאותיו את האוויר הנעים, וחש ברוח השורקת חולפת על פני הרכב הגדול, בו מנמנמים כמה נוסעים.
מגיעים לבירה. מכאן בעוד קו אוטובוס ממשיך אלדד אל מקום המיפגש שקבע עם פאוזי וקרובו המהנדס. בדרך אל מקום המיפגש מהרהר אלדד בפיגועים שהתחוללו בחודשים שעברו באוטובוסים בירושלים.
מוזר, הוא מציין לעצמו בפליאה, אלדד אינו חש כל פחד. יש בליבו איזו מין תחושת הבנה עמוקה לסיבות שגרמו לאותם מחבלים מתאבדים לקחת את עצמם לאבדון ולגדוע מסביבם באכזריות חולנית חיי תמימים וחפים מפשע.
המחשבות אינן מרפות ממנו, וסקרונותו גוברת והולכת.
אלדד אינו יודע על מיזמי היי-טק בקרב הפלסטינים. בוודאי לא בתחומים בהם עסק ושאותם הוא מכיר. מה יוכל לתרום? במה יוכל לזכות באותה תעסוקה, שבצידה – כך אמר פאוזי – "הרבה כסף"?
קו האוטובוס מגיע אל קצה מסלולו. "תחנה סופית" – מכריז הנהג, מרים עיניו אל המראה שמעליו, מכסה במבט סוקר את כל המושבים המתרוקנים ברכבו.
באותה עת, עדיים אין אלדד יודע עד כמה תקפה היתה הכרזתו זו של הנהג, גם לגבי
מסלול חייו שבכיר עד הערב.
במובנים רבים – התחנה הסופית של חיי השיגרה אותם הכיר, ואשר היו מנת חלקו עד כה, יתחלפו במעשים אחרים, שמתח רב, סכנה ודימיון משמשים בהם בעירבוביה, משל היו הם חומרי בעירה המזינים חלום או סיוט הזוי שאלדד ניצב עכשיו ממש על ספו.
עוד רגעים אחדים, ואלדד – ידיו תחובות בכיסי מכנסיו – מגיע בצעידה רגלית אל הבית בו קבעו להיפגש.
בניין האבן המיושן נראה היה מוזנח ועלוב. מחלונות הדירות בקעו אורות צהבהבים,
וקולות המולה של אנשים הסועדים את ארוחת הערב שלהם או משהו דומה.
בחדר המדרגות היו שתי נורות תקינות, כל היתר – שרופות וחשוכות.
המדרגות גבוהות, חלקן שבורות או מתוקנות ברישול, כאילו כדי לצאת ידי חובת תיקון.
כאשר כבה האור – גישש באצבעותיו על הקיר וחיפש את הלחצן.
הלחצן היה ישן מאוד, סדוק ומתפורר, אבל עשה את הנדרש ממנו – האור החלש חזר לפעול לעוד כמה שניות.
אלדד טיפס במדרגות אל הקומה השניה, כפי שהוסבר לו.
הוא לא חשש כלל. הוא לא הרגיש שום איום. האינטואיציה שלו היתה רדומה לחלוטין!
מאז המיפגש עם פאוזי, דרך שיחות הטלפון ועד עכשיו – הוא חש בטוח לגמרי, שאמנם בצד השני עומדים פלסטינים, אבל הוא "הישראלי הטוב" – זה שחש אמפתיה, שמבין את מצוקתם, שמוכן לנשוך שפתיים ולעשות הרבה כדי לקרב את קץ הסיכסוך.
ככזה – חש אלדד – אינו מאויים כלל, ולאף אחד אין סיבה לפגוע בו.
עוד רגע והוא ניצב מול הדלת הנכונה.
מתוך הבית עולה שקט, בניגוד מוחלט לנעשה מסביב.
אלדד מקיש על הדלת כהה.
חולפים כמה רגעים, נקודת האור שבחלונית ההצצה אל חדר המדרגות נעמת לרגע, מישהו מציץ לבחון את המקיש. אחר כך שקשוק שרשרת מתכתית ובריחים מוסטים, ולבסוף סיבוב של המנעול והידית פותחת מרווח קטן בין הדלת למשקוף.
בקצהו העליון של המרווח מביט אל אלדד פאוזי, חיוך קטן עולה על פניו.
הדלת נפתחת יותר, כמעט לרווחה.
פאוזי מביט בעין בוחנת מעבר לכתפו של אלדד.
"אהל'ן, יא אלדד" – מברך פאוזי את הבא.
"אהל'ן וסהל'ן" – משיב אלדד, חיוך עולה גם על שפתיו.
השניים התראו בחייהם רק פעם אחת לפני כן, ושוחחו כמה שיחות טלפון, מרביתן טכניות, קצרות, תיאומים.
ובכל זאת, נראה היה כאילו האחווה השוררת ביניהם, מקורה ביחסים עמוקים יותר.
פאוזי מחווה בידו בתנועת הזמנה רחבה לאלדד, להיכנס אל הדירה.
אלדד פוסע שתי פסיעות פנימה, והדלת נסגרת מאחוריו, ננעלת ומאובטחת כשהיתה עם הגיעו לכאן.
פאוזי מזמין את אלדד להתיישב על הכורסא הדהויה.
באוויר עומד ריח חריף של סיגריות מהול בניחוח קפה שחור נעים.
נראה כי בדירה לא נמצאת אשה, משום שפאוזי בעצמו ניגש אל המטבח להכין קפה.
בדקות הקצרות שנותר לבדו בחדר בוחן אלדד את הסביבה החדשה :
רהיטים פשוטים, טלויזיה, כמה עיתונים בשפה הערבית המרוכזים בפינה אחת בקצה הספה. בפינה אחרת של החדר שולחן קטן ומסביבו ארבע כסאות.
על השולחן מאפרה גדושה בבדלי סיגריות, באפר, ובכמה קליפות.
אין רמז למחייתם של בני משפחה בדירה הזו – חושב לעצמו אלדד, ותוהה למה משמשת דירה כזו. השכונה עצמה נראית אמנם כשכונה עממית מאוד, שערבים ויהודים חיים בה, אבל בהחלט לא שכונת פשע.
סקרנותו גואה מאוד.
כשחוזר פאוזי, לא מתאפק אלדד ושואל : "מה עם הבן דוד שלך? לא הגיע?".
פאוזי נינוח ומצית לעצמו שוב סיגריה, ממש באותו הילוך כבבית הקפה לפני שבועיים, שלושה. "הגיע, הגיע, תיכף ייכנס" – הוא אומר בחיוך ובנועם לאלדד.
"אז מה העניינים? מה חדש באבו דיס?" – שואל אלדד.
"מה חדש?" – חוזר פאוזי על השאלה – "יש לנו באלאגן. יש סגר, אין עבודה, אין פרנסה. בשביל להיכנס לירושלים צריך את הניירות שיש לנו, אבל לא לכל אחד יש את הניירות האלה", הוא מסכם.
אלדד מהנהן בראשו באיטיות. מן החדר הסמוך מגיע גבר נוסף.
הוא נראה צעיר מפאוזי ובוודאי מאלדד. פניו ארוכות וגרומות, גם לו שפם ונראה כי לא התגלח יום או יומיים. חולצתו כחולה, מכנסיו – ג'ינס וכפיה משובצת מקשטת את כתפיו וצווארו.
אלדד נדרך.
האיש החדש נכנס אל הסלון, בו ישובים פאוזי ואלדד, ומבטו בוחן בקצרה את אלדד.
"אני אלדד" – מציג את עצמו העברי.
"אני יודע, אני יודע" – הוא עונה, ומבטאו מפתיע את אלדד בניקיונו. דרך דיבורו כמעט שאין להבחין בערביותו.
"נקרא לי האני" – אומר האיש סתומות ומתיישב על הספה, מול אלדד, ליד ערימת העיתונים.
בקרב השלושה מתפתחת שיחה. חלקה משמימה את אלדד עד כדי צימאון והוא שב ושותה עוד כוס קפה, ועוד תה, ועוד כוס מים – והזמן נוקף והולך.
מדברים על הקשיים, על העוול של הכיבוש, על המשפחה, על הגעגוע לימים אחרים, על "הזכות הלגיטימית" של הפלסטינים למדינה משלהם, שירושלים בירתה.
אלדד מתייחס לכל זאת כהקדמה הכרחית בדרך להצעת העבודה שתושמע לו בהמשך.
שנים של ניסיון במשא ומתן לימדו אותו שהסבלנות, בדרך כלל, משתלמת.

ואז, לפתע, משום מקום – נוחתת ההפתעה!

"פאוזי אמר לי שיש לך בעיות עם עבודה" – אומר האני.
"לא בדיוק בעיות, פשוט אין עבודה" – מחייך מגחך אלדד בתגובה.
"תשמע" – אומר האני בהטעמה – "לנו יש כספים משלנו, בראמללה, ביריחו, בעמאן".
"כספים בשביל מה?" – שואל אלדד.
"מה בשביל מה?" – אומר האני – " בשביל המאבק הצודק של העם שלנו".
"מה זאת אומרת?" – חוקר אלדד.
האני משיב : "זאת אומרת, יא אלדד, שיש לנו מספיק כסף לשלם למי שיעזור לנו".
"יעזור במה?" – שואל אלדד.
"כל מיני דברים. בנתניה היה אחד שהסיע אנשים שלנו, בעפולה אחד שאמר לנו מתי יש חיילים בתחנת אוטובוס, אתה יודע, דברים כאלה …" – מתערב בשיחה פאוזי.
"מה זאת אומרת?" – מריץ מבטו אלדד בין פאוזי לבין האני – "שאני יעזור למחבלים לפגוע באזרחים?".
"זה לא חייב לפגוע באזרחים" – אומר האני.
"אנחנו מחפשים מישהו שיודע לחשוב, כמוך" – מצטרף פאוזי – "מישהו שאפשר לעבוד איתו, שיכול לתת איזה כיוון חדש, דווקא לא על אזרחים, אולי על חיילים, על הצבא, על שוטרים, על בית סוהר, לא יודע, משהו חדש … ".
"לעבוד איתו?" – חוזר אלדד בגרון ניחר – "לזה אתה קורא לעבוד איתו?".
ברגע הזה הוא מתחיל לחוש את תחושת הסכנה שהיתה לו באותה פעולה צבאית, בה השתתף כחייל, כאשר היו במרחק מטרים ספורים ממחבלים חמושים.
עיניו מתרוצצות בחוריהן, מחפשות נתיב מילוט, בוחנות האם יש נשק בסביבה, או אנשים נוספים.
אלדד מחליט שזו העת הנכונה לפעול. הוא קם ממקומו בהחלטיות, ואומר :
"תודה רבה! עכשיו הבנתי על מה מדובר".
להפתעתו איש מהשניים שמולו אינו מתרגש כמוהו, ומבטם מלווה – כמעט ברחמים – את התנהלותו בשניות האחרונות האלו.
"כן, זה לעבוד איתנו" – ממשיך האני בשקט, כאילו לא קרה כלום – "גם כשאתם לוקחים שטינקרים מאצלנו, ומשלמים להם כדי שיגידו איפה הלך הבנאדם הזה, או איפה המסגד שלו, או הרכב שלו – זה העבודה שלו אלצלכם".
"הכל אינטרסים, יא אלדד!" – קורא פאוזי וניגש לאיטו אל אלדד.
"אנחנו משלמים טוב" – אומר האני – "תקבל פה הרבה מאוד בשביל דבר אחד, כסף של שנה, שתי שנים אולי שלוש – ארבע שנים של עבודה".
"כן, אבל השאלה מה אני צריך לעשות בשביל זה" – מתחיל אלדד לצאת מן הלחץ הראשוני שאחז בו. המספרים רצים בראשו בטירוף – תוצאות מכפלות השנים והשכר מייצרים זרם מהיר של פנטזיות הקלה משמעותית על חייו.
"למען האמת" – מבזיקה מחשבה בראשו – "הדבר יכול לתת לו להתחיל מחדש ולשקם את כל הנזקים שנגרמו עקב האבטלה הקשה בשנה האחרונה".
"תראה, אנחנו חשבנו על משהו" – אומר האני, המהנדס, מלכסן מבטו לעבר פאוזי.
"מה זה?" – ממהר לשאול אלדד.
"קודם, תלך הביתה, תחשוב על זה, ותחזור עם תשובה אם זה מתאים לך בכלל, אחר כך נסגור הכל" – אומר האני.
"ודיר באלאק" – מזהיר פאוזי – "דיר באלאק אם אתה מדבר עם מישהו!".
"טוב, נדבר" – אומר אלדד.
"בטח נדבר, אנחנו נצלצל אליך ביום ראשון" – מסכם האני.
"יש לי את הטלפון שלך, פאוזי" – אומר אלדד.
"הטלפון הזה, תעשה ממנו טיארה" – צוחק פאוזי ולצחוקו מצטרף האני.
הם צוחקים, נינוחים וזחוחים – ואלדד, הוא דחוס ולחוץ ומלא שאלות, עוד יותר מאשר היו לו בטרם הגיע לדירה.
אבל, הוא גם מרגיש הרגשה חדשה וחמימה שמציפה את חזהו כל הדרך הביתה, באוטובוס מירושלים מערבה : הוא מרגיש גם את התרגשות ליבו הפועם בחוזקה.
הוא מרגיש את התקווה.
אותה תקווה של היחלצות מן המצוקות הכלכליות שכל כך מעיבות על חייהם מאז עזב את "אלטקום".
עכשיו נותר הוא עם עצמו להרהר רק במחיר הכסף, לו אין ריח, והשאלה האם הוא רוצה לשלם את המחיר עבור הכסף הגדול שיכול להיות מנת חלקו.

ח. לילה לבן לשופט שבמיטה

אלדד נכנס בשקט הביתה.
"נו? איך היה?" – מקדמת נעמי את פניו, בעיניים כלות.
"בסדר… נראה עוד…" – מפטיר אלדד העייף אמירה סתמית.
הוא מנסה לא להיראות כמסתיר משהו, מצד שני – הוא ממש מתקשה לשתף את נעמי בחוויה המסעירה שעבר בשעות האחרונות.
נעמי בוחנת את מראה פניו של בעלה. היא מכירה אותו כבר שנים, כעת מנסה להבין את החלקים שלא אמר בתשובתו.
אלדד מחייך חיוך מבוייש ופוסע אל המטבח.
"הילדים ישנים?" – הוא שואל תוך כדי הפעלת הקומקום החשמלי.
"אני מקווה" – עונה נעמי ומספרת – "יובל נורא לא רגוע. הוא כל הזמן… אני לא יודעת, לא שקט כזה. כל הזמן הוא שואל שאלות כמו ילד קטן". סבלנותה הולכת ומתכלה לקראת סוף הדברים, ודיבורה מואץ, מגיע לאינטונציה מצוקתית.
אלדד מכין לאיטו את הקפה, מאזין בקשב רב לדברי זוגתו.
"טוב, הוא באמת רק ילד קטן" – הוא משיב בשקט, ובוחש לאט לאט את הסוכר בקפה.
"כן, נכון, אבל זה כבר מוגזם" – אומרת נעמי.
"מה? מה מוגזם, נעמי?" – מגיש לה אלדד ספל קפה חמים, ומיישיר מבטו אל עיניה היפות והעייפות.
נעמי לוקחת את הספל בין שתי כפות ידיה ואומרת:
"תראה, אני מבינה. גם לנו המבוגרים קשה. אבל, אצלו – זה משהו אחר. הילד חרד. הוא כל הזמן במחשבות ופחדים. מדבר על הפיגועים, פיצוצים, מתאבדים. מה אפשר לעשות בקשר לזה?".
"אני לא יודע, לא יודע" – ממלמל אלדד העייף, מסתיר בינתיים להסתיר את המחשבות המתרוצצות בראשו.
"טוב, תגיד, נו, אז מה היה שם בירושלים?" – מחזירה נעמי את השיחה לנושא הראשון.
"מה היה?" – חוזר אלדד על הדברים, ונאנח לעצמו. אחרי הפסקה של כמה שניות, כשעיניה של נעמי נעוצות בו, מחכות להמשך הדברים, הוא ממשיך: "מה היה? אני לא חושב שהם כל כך רציניים, החבר'ה האלה. ואני לא בטוח שבא לי להתעסק איתם".
"מה? מה הם מציעים?" – מקשה נעמי.
"זה לא ממש עבודה, נעמי …" – מפטיר אלדד, מקוה שבכך יסתיים הדיון בעניין זה.
נעמי מביטה בו, במבט השמור למאוכזבים במיוחד, שידעו כבר מפחי נפש רבים בחיפוש המתיש אחר עבודה, מישרה, פרנסה והעלו שוב ושוב חרס בידם.
היא שותקת, אינה רוצה להכביד. לא בשאלות, לא בהצעות, לא בביקורת.
אלדד אינו רוצה, בטח לא בשלב הזה, לשתף את נעמי בפרטים. הוא מרגיש שעליו לעכל לבדו את כל המשמעויות, להבין מה קורה, להחליט מה הוא היה רוצה שיקרה, ורק אז להמשיך.
וכך הוא ממשיך לנבור בתוך עולמו הפרטי.
מצד אחד, הוא יודע שיוכל לנתק מגע מה"חבר'ה" החדשים, ובזה ייגמר כל הסיפור.
"ואולי לא היו הדברים מעולם" – מתנגנות לו מילותיו של השיר בראשו. פשוט כאילו לא היו. ולא, הוא לא יגש לשום גורם בטחוני לדווח. הוא לא מרגיש כל נקיפות מצפון, או רגשות שליליים אחרים. בשביל מה הוא צריך את כל הסיפור הזה?
הרי תתחיל פרשה אינסופית ובעייתית של חקירות, בירור, התעסקות.
למה להתחיל עם כל זה, בכלל?
מצד שני, אם יגיד כן, יכול מאוד להיות שבשביל כמה פעולות פשוטות ולא מסוכנות, בעיותיה הכלכליות של משפחת סופר תיפתרנה מיידית, ממש כאילו "לא היו הדברים מעולם" – אותם "דברים" משפילים שקורים לו בחודשים האחרונים : השיקים שחוזרים, הטלפונים מהבנק, אי הנעימות מפני קרובי משפחתה של נעמי, שנתנו כמה אלפים פה, כמה מאות שם, שילמו חשבון כזה או אחר, עזרו כך, או אחרת …
אבל, נראות לו בבירור גם המשמעויות הבלתי נמנעות מכך : הוא יקוטלג כבוגד. יהיה עליו, ואם רוצים לשמור על שלמות המשפחתיות, גם על אשתו והילדים – להיעלם מכאן.
אימת הדין ברורה לו : לא ניתן יהיה להתחמק מכוחות הביטחון, מחקירות של צוותים מצויינים, מצוידים באמצעים, בטכנולוגיות ובשיטות מתקדמות.
אם יגיעו ויניחו ידיהם עליו – משמעות הדבר היא שעד אחרית ימיו, או כמעט עד אז – יבלה מאחורי סורג ובריח, מושא לתיעובם של הישראלים, ממיט קלון ואומללות על בני ביתו.
ועם כל זאת – זה כל כך קל! זה כל כך מפתה והוא יכול, עם מנת המישכל שלו, עם הידע שיש לו והרעיונות שמזמזמים בין אוזניו כל העת, לתת בקלות רבה יחסית "סחורה" שהפאוזי ומרעיו ישלמו עליה בעין יפה.
אלדד מתענג על הסכומים, על חדוות המשא ומתן שינהל : הוא יבקש המון תמורה על המעשה הקשה שיהיה מוכן לבצע. הם, סוחרים מלידה, יציעו הרבה פחות.
לבסוף, כך הוא מאמין ןמניח, יתפשרו על מחיר – שבעיניו יהיה מחיר התהפוכות ההיסטוריות והגורליות שתיאלץ משפחתו לעבור. על כל המשתמע : החלפת זהויות, נדידה אל הניכר, היפרדות לצמיתות מכל מה שהיה להם כאן בישראל, וההקמה מחדש של חיים,
חיי משפחה, תעסוקה וחברה – במקום רחוק ועלום. מה יהיה האקלים שם? איך יתייחסו המקומיים לזרים הבאים אליהם? איך יוכלו להסתיר את האמת ממנה הגיעו? כיצד יוכלו – אם בכלל – לשמור על קשרים עם המשפחות בארץ?
כל אלו וקולות פנימיים נוספים שבתוכו, מנהלים עכשיו רב שיח ערני, קולני וקולח בתוך ראשו של אלדד, מזה כמה שעות.
לפתע מבליחה לתוכו פנייתה החוזרת של נעמי: "אז, אתה בא?".
"בא לאן?" – הוא מתנער באחת מהרהוריו.
"אתה בא לישון? כבר חצות"- חוזרת נעמי על שאלתה- "מה קורה איתך?".
נעמי נועצת מבט בוחן באלדד. היא יודעת כי אינו מספר לה הכל.
היא מרגישה שראשו עמוס מחשבות ושיקולים. היא מתחשבת בו, בעייפותו ומניחה שמחר, אולי מחרתיים בוודאי יפתח את סגור ליבו ויספר לה פרטים נוספים.
נעמי בוטחת באלדד. היא סומכת על שיקוליו, על אחריותו ועל כישרונו, והיא זוכרת כל הזמן עד כמה קשים לנפשו ימי אבטלתו. היא הרי מכירה מקרוב את כל רגעי השפל וההשפלה שעברו עליהם, ועליו בפרט. היא יודעת ובליבה מכרסמת דאגה גדולה – שקשה ואולי גם בלתי אפשרי להדחיק את כל הרגעים האלו שהיו, ואפשר שעוד נכונו לו, להם.
היא נושאת תפילה יומיומית שהגבר שלה ישוב להיות מה שהיה : חיוני, מקסים, נמרץ, מחייך ואופטימי.
בינתיים, כבר שנה שכמעט לא העלה חיוך, שלא התגלגל צחוקו הרועם, ששיערו החל להאפיר ובפניו נחרש קמט ועוד אחד.
עכשיו, היא יודעת, זה הזמן למנוחה, ללכת לישון.
מחר יהיה יום חדש, שיביא עימו תקווה חדשה.

"יאללה, בואי"- אוסף את עצמו אלדד בכבדות מן הכסא, מניח את הספלים הריקים בכיור. נעמי מתזמנת את הורדת מתג התאורה, עם צאתו של אלדד לכיוון חדר השינה – ויחד הם הולכים אל המיטה.

בלילה חלם אלדד חלום מוזר.
בחלומו הוא יושב על כסא מרופד ונוח, מאחורי שולחן כתיבה כבד. פיאה נוכרית לבנה, של שופטים אנגלים מהמאות שעברו עטורה לראשו. בידו פטיש השלטת הסדר בדיון.
מולו מסביב לשולחן ארוך ישובות שתי קבוצות.
בצידו הימני של השולחן ישובים הילדים, נעמי, אבא של אלדד, חבר ילדות או שניים.
משמאל ישובים פאוזי והאני. יחד איתם עוד שתי דמויות – אחת מוכרת (מנכ"ל "אלטקום", הראל לוין) והשנייה דמות המסבה את פניה, ולא ניתנת לזיהוי, אך קולה נשמע. הדמות מדברת בשפה עילגת ורפה, בערבית וקולה מציק ובלתי ערב לאוזן.
אלדד, בחלומו, חושד שזהו יאסר עראפת, אבל הוא לא בטוח בכך.
שתי קבוצות האנשים מנהלות ויכוח קולני. קשה להקשיב. ים של מילים ודיבורים מתערבל באוויר, אלדד נע וזע במיטה בחוסר מנוחה. נעמי מרגישה בתהפוכותיו: הנה הוא שוכב על צד ימין, כעבור רגע מתהפך לצד שמאל, חופן את הכרית מתחת לראשו, שוכב על הבטן, עכשיו על הגב. הוא חש צמא. קם מן המיטה ופוסע חרש אל חדר האמבטיה, לוגם מים מן הברז וחוזר לשכב.

הוא זוכר את החלום, את המקום בו הפסיק, וחוזר אליו, כנוסע השב אל קרון רכבת הממתין לשובו מהפסקה.
חם לו. אלדד מסיר את השמיכה. ימינה, שמאלה, ידו מתחת לכרית, עכשיו מעליה.
אחר כך קריר לו. הוא בוחש את השמיכה בכפות רגליו ומושך אותה מעל למותניו.
לא שקט. אלדד לוחץ על השעון שבפרק ידו, אור תכלכל חיוור מציג את השעה. 03:20. מאוחר. לא בעצם, מוקדם. מוקדם מאוד מאוד בבוקר כעת, הוא מהרהר.
מנסה להמשיך לישון.
החזיונות שבראשו, לפרקים הופכים חלום – עת ינמנם, נמשכים מן המקום בו פסקו לאחרונה. התקליטור עובר ממצב "השהה" למצב "נגן" והחזיון הסוריאליסטי נמשך, צבעוני, שופע ריחות ומראות מוחשיים, לכאורה.
שתי הקבוצות ממשיכות לקשקש ולדבר. הרעש- בחלום – מחריש אוזניים, וראשו של אלדד –בחלום – מסתחרר וכואב.
"די! מספיק!" – הוא, חבוש הפיאה הלבנה, מכה בפטישו פעמיים, שלוש, ארבע.
מתאמץ להשכין סדר בדיון המבולבל, הלא ממוקד, ההזוי.
איש לא שומע את קולו או את נקישות פטישו.
הרעש מחריש אזניים, כשל בזאר שוקק בארץ מזרחית מרוחקת.
אלדד חוזר ומכה בפטישו שוב ושוב, במשנה מרץ ועוצמה.
בחלומו הוא מרעים בקולו: "שקט!".
קולו מנסר את ההמולה, מגיע עד קצה השולחן ואחרוני הקולות נחלשים ומתפוגגים.
דממה משתררת.
אלדד הוא השופט, עליו להכריע.
"אבל אבא" – אומר יובל בקול רך של ילד קטן, "המדריך בכדורסל אומר שלא שילמנו כבר כמה חודשים", עיניו החומות גדולות, נבונות ודורשות תשובה.
"ששש.." – מהסה אותו אלדד בעדינות.
"לא שילמנו גם ארנונה וחשמל ממרץ" – אומרת נעמי, וקולה הצלול כבדולח ערב לאוזני כל המסובים.
נועה מוסיפה מטעמה : "אני צריכה לשלם על הנסיעה לפולין עד יום חמישי".
מבטו של אלדד מרוכז בצד ימין של השולחן, ונודד מדובר לדובר. הוא מנסה להאזין בקשב לדברים הנאמרים שם.
בזוית עינו הוא קולט משמאל את חיוכיהם המדושנים של פאוזי והאני.
ידי כל אחד מהם שלובות על חזהו, ראשיהם מתקרבים מפעם לפעם איש אל רעהו, והם מלחשים וממתיקים סוד חרישי וקצרצר. החיוך לא מש מפניהם. הם יודעים שהוא יילחץ.
אלדד הוא השופט, ועליו להכריע.
כולם מחכים להחלטתו.
מזכירה נכנסת אל החדר וניגשת ישר אל השופט, אל אלדד.
היא מתכופפת לעברו, ניחוח הבושם שלה פולש לנחיריו של אלדד, ומקל עליו. היא לוחשת.
אלדד מופתע מלחישתה : "הרבה כסף!" בוקע מגרונה הנשי קול בס גברי, עמוק ומוכר.
אלדד מסב ראשו בתנועה פתאומית לכיוון ממנו בוקע הקול, ורואה שם את פאוזי.
השופט מפנה מבטו במהירות בחזרה לצד ימין, בודק אל מי דיבר פאוזי.
פאוזי ממשיך לשבת משמאל. שפתיו לא נעות. הוא שותק. הוא שקט לגמרי.
"הרבה כסף!" – חוזרת המזכירה באוזני השופט אלדד, בקולו של האני.
אחר כך היא מזדקפת ועוזבת את המקום.

כאב הראש של אלדד אינו מרפה ממנו, בחלומו.

הוא פוקח את עיניו, מזדקף ומתיישב במיטה. ראשו כבד וסחרחר. הוא מביט ימינה ושמאלה, מחפש שרידים לאשר חווה עד הרגע.
אפס, כי מאום לא שונה מאשר היה עת שכב לישון אמש.
לא שולחנות גדולים, לא המולה סואנת, אין כאן זכר לפאוזי או האני.
הריח – ריח חדר השינה המוכר והטוב של הבית.

בינתיים עלה אור הבוקר, ומתחילה תנועת ההתעוררות של בני המשפחה.
נעמי כבר אינה במיטה.
קול המים הקולחים בחדר האמבטיה – מזכיר לאלדד שהיא מתכוננת לעוד יום עבודה.
פיו יבש וגרונו ניחר בצמא, תחת חום הקיץ המנסר את גרונו.
הגבר העמוס קם ופוסע בכבדות לעבר חדר האמבטיה.
"בוקר טוב, איך ישנת?" – מקדמת את פניו נעמי במאור פנים, מבעד לקצף השמפו הריחני הלוטף אותה במקלחת.
"בוקר טוב, הראש שלי מתפוצץ" – רוטן אלדד, ובולע כדור נגד כאב ראש עם קצת מים מברז הכיור.
ט. אבו דיס

הקור היה אך טבעי בגובה 700 מטר מעל פני הים, בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
שני הגברים, ידיהם תחובות עמוק בכיסי מעיליהם – עישנו סיגריות ריחניות וניהנו לשלח סילוני עשן מפיהם. הם שוחחו בעירנות ובקולניות.
אור הבוקר הפציע זה עתה, וקולות פעיית צאן נשמעו מעת לעת מן הסביבה.
תנועת כלי הרכב התגברה והלכה, ועימה מיפלס שאון היום המתחדש, והמולת הרחוב.
השניים המשיכו לצעוד עוד כמה דקות ואז התיישבו בפינה שקטה.
הם ניהלו שיחה ערה, מעיפים ומידי פעם מבטים עצבניים מעלה, אל השמיים, סורקים את האופק ואת הנעשה בקירבתם.
השיחה קלחה כאילו לרשותם כל הזמן שבעולם.
הם לא נחפזו ולא מיהרו. ניכר היה עליהם כי זמנם בידיהם, אף כי היו מתוחים.
אינם ממהרים לא אל העבודה, לא למשפחה, בוודאי שלא לשום תחביב או פנאי.
כל מעייניהם היו מרוכזים בנושא המעסיק אותם בזמן האחרון.
השניים הם מטובי המוחות של האירגון האחראי לתיכנון והפקת פיגועים כואבים נגד ישראל ותושביה, בעת האחרונה.
כאן, ממקום ישיבתם, רחוקה ישראל מרחק נגיעה וממרחק נהיגה של כמה דקות בלבד.
עם ניירות מתאימים והסוואה מוצלחת – קלה מאוד החדירה אל ליבת האזרחות של הישות הציונית.
כבר חודשים הם מחפשים את המפתח להצלחתם.
רשת לא פורמלית, נאמנה וקנאית אמונה – עוסקת בניסיונות האלו, מתאמצת לפצח את האגוז.
נראה כי עכשיו בשלה השעה. יש הזדמנות.
שותפי הסוד המועטים הקרובים למרכז העניינים, יודעים על ישראלי משכיל ומאוכזב, צמא לכסף, העשוי לתת מפתח בידם ליצור את "אם כל הפיגועים", את המגה – פיגוע שהם כל כך רוצים להוציא אל הפועל. מומחי הביטחון הישראלים קוראים לזה "פיגוע איכותי".

עכשיו בשעת בוקר מוקדמת כזו, המתאימה ביותר לפגישה שלא תופר, הם מעלים רעיונות ובוחנים אותם אחד לאחד.
התיכנון אינו פשוט מבחינתם.
ממילא, תחושת הסכנה כבר מוכרת להם. הם מכירים חלק גדול מאמצעי איסוף המודיעין של כוחות הביטחון הישראלים ; נזהרים מזרים, שעלולים להיות מסתערבים או סתם שטינקרים. בוחנים את שמי התכלת הקרים ומאזינים האם קיים רחש רוטור חשוד של מסוק מאיים בסביבה.
מחליפים מכשירי טלפון סלולאריים בתכיפות עצומה, שנתם נודדת בין בתים שונים והם נזהרים ביותר לשוחח רק במרחבים פתוחים כשאין סיכוי שמישהו או משהו יכול לצותת לשיחתם.
כשנראה שאפשר להמשיך בעניינם הם הופכים והופכים בדבר ומנסים למצוא את נקודת התורפה.
מפרים אחד את השני ברעיונות שטניים – איך לפגוע, איך לשרת, לשיטתם, את המאבק הלאומי הפלסטיני.
לרשותם מידע רב. מסיבות ברורות המידע שבידיהם אינו מתועד, אינו מאורגן ומסודר.
חלק רב מהנתונים הם כבר עיבוד מדור שני, שלישי או רביעי של פרטים שהיו פעם מדויקים.
נשענים הרבה על זיכרון, מתובל גם בדמיון, פרי התלהבות ועל הרבה אינטואיציה – לפעמים מוצדקת, לעיתים לא.
כאשר מדבר אחד מהם על חיילים בטרמפיאדה מסוימת הוא מדבר על "מאות חיילים" בימי ראשון בבוקר, בעיקר אם הימים שטופי שמש ונעימים.
בצומת, עליה דיבר, מעולם אין בפועל יותר מעשרים חיילים בעת ובעונה אחת.

כך לדוגמא, הם מלהיבים את עצמם ברעיון להרעיל מי שתייה.
מלהגים מתוך השערות וניחושים היכן אפשר לגשת אל ערוצי הובלת מי שתייה. אינם יודעים בעת שיחתם על מנגנוני האבטחה וההגנה המוקפדים להם זוכה מפעל המים המדובר.
אבל, חשש בליבם יש. הם מניחים שלישראלים יש מענה ומגן מפני תכניות זדון כאלו.
הם אינם יודעים בדיוק מה, אבל משוכנעים וחשים שחסר להם "משהו". אותם פיסת מידע ושיתוף פעולה, שיאפשר להם לגאול את רעיונותיהם הנפשעים ממוחותיהם הקודחים, לשפת ביצוע, על ידי אחד מאותם משולהבים שנשבעו להיאבק בציונים.

וכך, מתוך עשרות רעיונות העולים, צצה ומתחזקת תחושתם כי שיתוף פעולה הוא הכרחי להצלחתו של פיגוע ענק, מסוג זה שברצונם לגלגל. לו רק יצליחו לאתר חוליה חלשה בצד הישראלי, וירתמו אותה לעניינם …
פיגוע, שלשיטתם יהיה קש אחרון שישבור סופית גם את גב הגמל וגם את הרוח הישראלית, ויגרום לתפנית מכרעת בהתנהלות הסיכסוך הישראלי – פלסטיני, העקוב מדם.
מגה – פיגוע כזה, שיתן לכל מהלך המאבק תפנית דרמטית, הוא משימת על אסטרטגית, שיהיו מוכנים לשלם עבורו מחיר רב וגדול.
ההשראה שלהם לקוחה מהצלחתו הכבירה, לשיטתם, של יום הפיגועים ב – 11 בספטמבר.
הפלסטינים- כך הם נהנים לחשוב – מחוסנים מפני תגובה מסוג זו שהגיבה ארה"ב נגד אל-קעידה, במלחמתה באפגניסטן.
להם, לפלסטינים- אין מדינה, אין טריטוריה. גם הישראלים מתקשים לפצח את הגרעין הקשה, הלוחמני, הטרוריסטי השוכן מפושט בקרב הגוף הפלסטיני כולו.
בעשרות מחנות פליטים, באלפי בתים – חלקם בתים מיושנים ועלובים מטים לנפול- פזורים מאות אלפי אחיהם הפליטים, ובקירבם "לוחמי שיחרור", רוצחים שפלים – ברי מוות, מבחינת שלטונות ישראל.
מי? מיהו שיוכל למצוא מחט בערימת שחת?
הם בטוחים שלא יפציצו את מחנות הפליטים, שלא ישרפו אותם ולא ימצאו לעולם את המוחות שמאחורי הזוועות שיחוללו.

תחושת הביטחון שלהם מדרבנת אותם.
אחרי שנקפו השעות מגיעה שעת בוקר מתקדמת, כבר זמן להיפרד.

השניים מסכמים:
כל אחד מהם בתורו, בנפרד, יביא את המלצתו אל אוזני קצה הפירמידה האירגונית שלהם :
לגייס את הישראלי שמוכן לזמר. בכל מחיר!
עכשיו זה כבר ברור לשניהם:
כל כך חשוב הדבר, ששווה כמעט כל מחיר.
אחד מהם יפגוש בנביל, ראש האירגון, בתפילת יום שישי הקרוב במסגד.
השני – יפגוש בו, בנביל, יום או יומיים אחר כך בחנותו.

אם הישראלים לא יטילו סגר, ולא יפריעו לתנועת כלי הרכב בין הערים בגדה, יוכלו להשמיע את מסקנותיהם וחלק מהרעיונות שהעלו הבוקר.

אינשאללה!

י. בדד

בכל אותו הזמן, אלדד ממשיך להתלבט בגפו.
מאבק איתנים מתחולל בנפשו: דו קרב של ערכים מופשטים כנאמנות למולדת, לאנשים שבסביבה באופן כללי, מול חובות בנאליים וקיום בכבוד לאנשים שבסביבתו הקרובה, המיידית – בני משפחתו, הוא עצמו.

ההחלטה קשה עליו – ואין לו עם מי לחלוק בנטל העצום התלוי כריחיים על צווארו.

בירושלים באותה העת מבשילות הכרות חדשות.
המנהיגות הישראלית כבר מתחילה להפנים, גם אם לא מאשרת זאת בקול, את הולכת השולל הגדולה, ההונאה המדינית שטמנה פח למחנה השלום הישראלי.
שמעון פרס מתוסכל מאוד וחש שהוא הולך ומתבודד באמונתו.
בישיבותיו עם ראש הממשלה חוזר השר המנוסה ומתאמץ לשכנע לעשות מעשים למען הפלסטינים. הוא מאוד מבושם מניחוח פסגות "פרס הנובל" בו זכה, משוכנע שאפשר למצוא "פרטנר" פלסטיני ולהפיח רוח מחודשת של אמון ורגיעה בין הניצים.
עם זאת, קשה לו – לשר כסוף השיער – להגן על התנהגויות תמוהות ומכשילות של המנהיג הפלסטיני.
פרס מתרגז לעיתים קרובות, ובתוכניות הסאטירה הטלוויזיוניות כבר אפילו למדו לשכפל ולחקות את תגובותיו המתוסכלות, אפילו נזעמות.

המנהיג הפלסטיני – בעתיד יתברר שריכוזי מינרלים והורמונים מסוימים בגופו פשוט שיבשו את תפקודו המנטאלי ללא תקנה- מתלהם פעם אחר פעם, וחוזר על מנטרות מקפיצות.
הוא בכלל מתנהג כמנותק, הגם שכמעט מעולם אינו נזנח בדד על ידי סובביו.
לכל מיקרופון הנתחב מול פרצופו הלא מגולח, הוא מדבר בקול רועד וחולני, ההולך ונחלש עם הימים.
כשהוא שח על זכות השיבה, על עליית מיליוני פליטים השבים לפלסטין מולדתם, אל ירושלים – "אל קודס אל שריף" בשפתו – הוא חוזר על המנטרה שלוש פעמים, כמכשף וודו סנילי, הדבק בנבואתו ומייחל להגשמתה.
בינתיים, קיבל אלדד הבוקר עוד תשובה שלילית למשרה נחשקת שכה האמין שתתאים לו.
לו רק היה מקבל תשובה חיובית ממקום עבודה מתקבל על הדעת- נפתרת הייתה בעייתו בבת אחת.
אבל- לא.
גם החברה ההיא מראש העין- השיבה פניו ריקם.

במקביל מתחילה נטייה של כף המאזניים לכיוון אחד מהשניים, בכיוון מוגדר.
אלדד עוד לא סגור על זה, הוא עדיין לא החלטי.
עליו לסגור עוד כמה פינות.
הוא צריך יהיה לעדכן את נעמי. הוא נחוש לא להתנות את החלטתו בתמיכתה.
ראשו שוקד על פרטי הפרטים: מה יעשה אם היא תתנגד, כיצד ישתנו חייו, מה יסכים לעשות ומה לא, וכיצד יעשה זאת.
במקביל, הוא מתחיל לעבוד עבור האני ופאוזי.
עולות במוחו כמה מחשבות. יוכל להציע כמה הצעות.

"לא ארצה להיות כאן כשזה יקרה" – הוא אומר לעצמו, ומשנן לוח זמנים מוקפד לפעולה, תהיה אשר תהיה.
בעת שירעמו הפיצוצים הוא רוצה להיות כבר במרחק מאות קילומטרים מהאירוע, שאת התרחשותו יסייע לאפשר.

יום שישי. צהריים.
נביל ובן שיחו מסתודדים במרחק מה מן המסגד.
כתום השיחה עולה חיוך על פני בן שיחו של נביל.
זה עתה מסר לו נביל שהישראלי מוכן לעבוד בשבילם.

בינתיים, קיבל אלדד הבוקר עוד תשובה שלילית למישרה נחשקת שהאמין כי תתאים לו.
לו רק היה מקבל תשובה חיובית אחת ממקום עבודה מן הרבים אליהם פנה – נפתרת הייתה בעייתו באחת. אבל – לא. גם החברה ההיא מראש העין – השיבה פניו ריקם.

במקביל מתחילה בנפשו נטייה של כף המאזניים לכיוון מוגדר.
אלדד עוד לא סגור על זה, הוא עדיין לא החלטי.
עליו עוד לסגור כמה פינות, והחשובה ביותר – יהיה עליו לעדכן את נעמי.
הוא מעריך שיצליח, וגם שיצטרך לפרוט בפניה לפרטי פרטים את תכניתו. הוא סומך עליה.
נחישותו גוברת והולכת, הוא מתחדד והולך, משכנע את עצמו כל הזמן – שאין לו ברירה.
ראשו שוקד על הפרטים: איך ינהג אם תתנגד נעמי, כיצד ישתנו החיים, מה יסכים לעשות ומה לא, וכיצד יעשה זאת.
במקביל, הוא מתחיל לעבוד ממש עבור האני ופאוזי – לא עוד הרהורים ונפתולים, כעת כבר יידרש להנחת רעיונות על השולחן ("מנהל פיתוח" מוצר, הוא מחשיב את עצמו בעניין).
עולות במוחו כמה מחשבות. הוא יציע כמה הצעות. הוא אינו כותב דבר, אינו מתעד, נזהר ביותר בכל מעשיו, בגלישתו באינטרנט, בהתעניינותו בפרטים שונים ומשונים.
הוא מתחיל לסגל לעצמו חוש ריח, המזהה בקלות את ריחה החמצמץ של סכנה, סיכון או חוסר זהירות מאיים.
פתאום הוא שם לב לסוגי כלי הרכב של כוחות ביטחון שונים. לא, לא רק משטרה, גם המכוניות האפורות, הכסופות או הלבנות של השב"כ, של יחדות משטרה סמויות.
הוא מתבונן היטב בפרטי כל מכונית "חשודה" : האם לוחיות הזיהוי מעוגנות למקומן במסמרות, בברגים או בברגי "פרפר", כמה אנטנות לרכב, האם מותקנים אמצעים טכניים מיוחדים, סידורי הסתרת החלונות (וילון או שמשות כהות), גודל תאי המטען, כמה נוסעים יש ברכב, מה לובש הנהג ועוד כהנא וכהנא פרטים, שסבתא שלו – ואפילו הוריו – לא היו מעלים על דעתם להתעניין בם.

"לא ארצה להיות כאן כשזה יקרה" – הוא אומר לעצמו, ומשנן לוח זמנים מוקפד לפעולה, תהיה אשר תהיה.
בעת שירעמו הפיצוצים הוא רוצה להיות כבר במרחק מאות קילומטרים מהאירוע, שאת התרחשותו יאפשר על ידי עצותיו, תיכנונו ושיתוף פעולתו.

יום שישי. צהריים.
נביל ובן שיחו מסתודדים במרחק מה מן המסגד.
כתום השיחה עולה חיוך רחב של שביעות רצון על פני בן שיחו של נביל.
זה עתה נמסר לו, מפי נביל, שהישראלי מסכים לעבוד בשבילם.
"טייב – אומר נביל, איש רזה עם עצם גרוגרת בולטת בגרונו – תביא אותו ונסגור".

אלדד המבועת, מסתכל ועיניו לא מאמינות.
הוא שמע על מצוקת הפלשתינים השוהים לא חוקית בישראל.
הוא ידע שהם מוכנים לעשות כל כך הרבה כדי להגיע לסניף הכי דומה לאמריקה שידם משגת : לישראל.
מוכנים לשלם, והרבה. מסכימים להצטופף צפיפות לא אנושית, לפרק זמן של הנסיעה בכלל, וקטע המעבר בין הרשות הפלשתינית לישראל בפרט, במחסום.
אבל דבר כזה הוא לא דמיין שקיים.
מיכלית סולר גדולה, משאית של ממש – וטיפת דלק אחת אין בו, במיכל.
תחת זאת, תרתי משמע – בעיבורו של הגליל הגדול, שבמיכלית נורמלית (בשבדיה, נניח) מכיל נוזלי דליק ונדיף, פעור פתח רבוע, גדול דיו לאפשר לאדם מבוגר להשתחל פנימה אל תוך המיכל עצמו.
מקום הפתח – ממש בגחונה של המשאית, בין הגלגלים הקדמיים לאחוריים, וכדי לראות שקיים שם הפתח הזה – אתה נאלץ לזחול, זחילה של ממש, על גחון, עמוק אל מתחת למשאית, להתהפך שם – עיניך נשואות מעלה, לגעת בדיוק בנקודה שבה לוח המתכת אינו דופן רגילה, אלא דלת מעובדת היטב, ודומה להפליא ללוחות הברזל הסובבות אותה.
כמובן, שבדרך נורמלית וטבעית – קשה ולא קיים בכלל סיכוי לאבחן אמצעי הסלקה מתוחכם כזה, שכל תכליתו להעביר בני אדם – לעיתים 15, 20, 25 בנסיעה אחת – מצד אחד של המחסום אל צידו האחר.

ובדרך הזו – עומד עכשיו הערבי שמולו, לקחתו לפגישה עם נביל ברמאללה.

תחושת הביטחון של אלדד בשלב הזה היא רבה ; הוא מרגיש כנכס חשוב שעוד לא בא לידי ביטוי, וששותפיו מפעיליו ישמרו על שלומו מכל מישמר, בודאי עד צאת התכנית לפועל.
אלא, שהישראלי הנאור, שגעגוע לטיסות מפנקות במחלקות עסקים עדיין צרוב בזכרונו – מתבונן אל תוך החלל השחור והקר של מיכל דלק ענק, מרחרח את אווירו הדחוס, שרידי אדי דלק רעילים בו, ומנסה להסתגל לרעיון ששם בפנים, על מושבים מאולתרים ועשרות ק"ג של בדים מיושנים ומדיפי ריח זיעה, יבלה את השעה שעתיים הקרובות.

הוא מעיף עוד מבט אחרון אל קריצת כוכבי הערב הצונן, אל השמיים הגדולים זרועי הכוכבים, שואף שאיפת אוויר עמוקה והופ, מנתר אל תוך הצריח, מכיוונו ההפוך – מכיוון הקרקע, מ"הצד של אוסטרליה" כפי שנהגו פעם לכנות זאת בחיק המשפחה, בימים של יותר הומור, יותר שפיות.

הנסיעה היתה מייגעת – כל בלימה טילטלה אותו ככדור באולינג כבד הלוך ושוב, מתגולל בין הסמרטוטים שמסביבו, שאפילו את צבעם לא יכול היתה לראות מפאת החשיכה המלאה שבבטן המיכלית.

בזמן הזה התרוצצו מחשבות רבות בראשו.
הבנתו התגברה והלכה, מדוע ירצה מישהו להתאבד, להילחם ולהתנקם.
כי מי שמוכן לקחת חלק מעמד ההזוי הזה, שכעת חווה גם הוא, הרי אינו לגמרי שפוי.
אולי אלו פניו של היאוש, של בצע הכסף או המחוייבות ליקירך שהרגו לך אוייביך.
דבר אחד בטוח – אתה מוכרח להאמין מאוד בדרכך, כדי לשרוד את הדרכים המטורפות האלו, בדרך אל היעד שלך כפי שהגדרת לך אותו לעצמך, מראש.

כתום הטילטולים וטירטור המנוע המיושן, האטה המשאית את נסיעתה ולפי הקפיצות יכול היה אלדד להסיק שכעת נוסעים בשביל או דרך משובשת אחרת, קשה למעבר הרכב הכבד.
עוד כמה דקות חלפו והספינה המגושמת, הרועשת והמצחינה דממה.
חריקה צווחנית בישרה את פתיחת התא, ה"סליק" שבתוכו רבץ בשעה האחרונה, ואויר צח וקריר סימן כי הגיע העת לשוב לעולם השפוי שבחוץ.

שיח ערבית מבחוץ עיכב אותו לעוד רגע קט, ובתגובה לקריאה לעברו זקף את שתי רגליו, והחל להשתחל החוצה.
מובך, אפילו מושפל – הרגיש בדרכו לפגוש את נביל.

משהזדקף, ניער בכפות ידיו את האבק, העלים שדבקו במכנסיו והליכלוך שנצמד לחולצתו.
הוא הביט משתאה בגבר החדש שניצב מולו, בסמוך למובילו, הנהג.

נביל דמה להפליא לשחקן כדורגל אתלטי. הוא היה צעיר, חסון וזקוף כפסל שיש כהה.
למרות שהיה זה ערב במיטבו, משקפי שמש כיסו את עיניו.
אלדד, שחקן הרכש החדש, פסע שתיים שלוש פסיעות לעבר נביל והושיט את ידו לפנים.
נביל (אולי הוא עיוור ולא רואה? … ) לא התייחס אל היד המושטת ורק אמר בקצרה :
"צריכים לזוז מפה מהר".
אלדד הביט ימינה ושמאלה, הציץ מאחורי המשאית ולעבר פניו של הנהג – והחל ללכת בקצב מהיר אחרי נביל, שמיד בתום דבריו סב לאחור והחל צועד נמרצות לכיוון הבית הסמוך.
בחצר הבית התרוצצו ילדים, חמור עייף ליחך עשבים שוטים, ונביל פתח דלת כבדה שבסוף גרם מדרגות קצר.
כשנכנס אלדד אחריו הביתה, הבחין שהנהג נותר בחוץ. זקיף, מן הסתם, חשב אלדד.
נביל חיכה ליד הדלת, מצידה הפנימי, וסגר אותה מאחורי גבו של אלדד.

בתוך הבית עמד ריח כבד של בישול. רהיטים פשוטים והרבה מזרונים היו פזורים בחלליו הגדולים. האור היה קלוש, ובקע משתי נורות עירומות שהשתלשלו מן התקרה הגבוהה.
בקצהו המרוחק של החדר עמדה אשה, וילד קטן בזרועותיה.
נער לא מגולח חצה את החדר מצד אחד לצידו האחר וזכה לגערה קצרה מנביל. מבוייש חייך
אל אלדד ומיהר לדחוס את כפות רגליו לתוך נעלי ספורט שפעם היו צחורות.
נביל פשט את המעיל הקל שלבש, אימונית ספורט פשוטה, וקילף את משקפי השמש מעל עיניו. כעת הישיר מבטו אל אלדד והחווה בידיו לעבר שתי כורסאות כבדות ומרופטות שניצבו בסמוך.
"תפאדאל" – אמר וחייך חיוך מלאכותי ומעצבן.
אלדד ניגש אל הכורסא והתיישב לתוכה. הוא נדהם עד כמה פינקה הכורסא המיושנת את עצמותיו הנוקשות, שזה עתה נחלצו מגליל הפלדה הקרה שבו הגיע לכאן.
גם נביל התיישב. מולו, מתרווח ופותח שני כפתורים בחולצתו.
נערה צעירה מאוד, רעולת פנים וחסודה ניגשה אליהם עם קנקן קפה מהביל וכמה כוסות קטנטנות.

וכך, בתוך בית פלשתיני, בפאתי כפר קטן, בשעת ערב זו, החל אלדד לרקום את תכניתו.
הוא הבטיח לנביל "תכנית מצויינת" שתרתק תשומת לב של התקשורת העולמית ותקדם את מטרות האירגון.
אבל, לפני הכל ביקש אלדד לסכם את תנאי העסקתו.
הוא צייד את נביל, שרשם בפרוטרוט את כל הפרטים, במספר חשבון בבנק שוויצרי.
לשם, כך דרש, תועבר מקדמה בגובה מחצית מן התמורה המגיעה לו, עד תאריך שיסוכם, והיתרה – לאחר הביצוע.
העיקרון היה מוסכם, המשא ומתן הקשה יותר היה על גובה התמורה.
כמעט שלוש שעות הם שוחחו. בדרך התנהלו כמה שיחות מטלפונים סלולאריים שונים, עם כמה וכמה אנשים שונים.
יכולתו של נביל לשמור על קשב, על אף ההפרעות הטלפוניות, ולהמשיך לראות בצלילות תמונה מלאה וכוללת של הצעת אלדד – עוררה באלדד תחושת הערכה לאיש, והוא הרגיש מעודד מכך ש"יש פרטנר בצד הפלשתיני".
כתום 360 הדקות הושגה ההסכמה.
עכשיו היה זה נביל שהושיט יד לעבר אלדד.

בדרך הביתה, באותה דרך שהגיע לכאן, לא חש אלדד את עצמו כבקר כלל וכלל.
הוא הרגיש מחוייב לתכנית שהציג, להשלמת פרטיה וביצועה – בכל המהירות שיוכל.
כעת, כך חשב לעצמו, יש לפעול בזריזות. החול שבשעון החל לזלוג מטה, וזמן החשיפה והסיכון חייב להתקצר למינימום. מוחו קדח, כרגיל בימים האחרונים, נובר בכל עשרות הפרטים והפריטים שיש להשלים עד הרגע בו יאמר לנעמי, אשתו, והילדים לקחת את המזוודות (שתהיינה ארוזות מראש, מן הסתם) בדרך אל המטוס והחוצה, לעתידם המשופץ.

יא. חיוכים סינטתיים של בנקאי צמרת

נראה היה שתכניתו של אלדד מתקדמת כמתוכנן.
אמנם הדרך היתה פתלתלה, מבאסת ולא מה שקיווה לעתידו – אולם, נעים ומתוק היה טעמם של ההתגברות על מרורים ששבע בחודשים האחרונים. כל כך מתוק, עד שגם
הסכנה נבלעה בתחושת הסיפוק הוירטואלית.

אלדד אהב תמיד את שעות הלילה.
עוד לפני שהיה מהנדס והייטקיסט, שימי עבודתו השתרעו עמוק על פני שעות ארוכות גם בערב ולתוך הלילה – היה נער ואחר כך גבר צעיר, שבלילות חווה את חוויותיו המסעירות ביותר.
כתלמיד, כחייל, כסטודנט וכמאוהב.
גם עכשיו מצא שעות נוחות, של ריכוז רב, כדי להמשיך לתכנן את המעשה שעתיד – כך לשיטתו – לפתוח צוהר חדש לכיווני הצלחה והמשך שיגשוג, שנקטעו לפני זמן מה, באותה שיחת ערב עם הבוס.
הילדים, כל אחד בחדרו, עשו את ההכנות האחרונות לפני שינה. הנה עוד רגע יגשו אליו, כל אחד בתורו, ריח של שיניים מצוחצחות ושמפו נעים בשערם. נשיקות לילה טוב וכל אחד פונה למיטתו, לליל מנוחה ערבה.
נעמי, לאחר עמל יום ארוך ומייגע, תבהה קצת בטלויזיה ואחר כך תיפול שדודה מעייפות,
ותירדם גם היא. אפילו הכלב מפסיק להתרוצץ, לרחרח ולנבוח, גם הוא מתכנס לסוף יום.
כשייחלש שאון הכרך, מכונית בודדת תחלוף עכשיו ואחרת רק בעוד דקות ארוכות, כשייתמו
קולות השיח מהרחוב, צרצור צרצרים וקרקור צפרדעים מרוחקות יבשרו את בואה של התוגה.
אלדד עם עצמו, מהרהר בזוג הוריו המתקששים והולכים, ברעיו לנשק, גם אלו שאינם עוד.
הוא יודע שנכון יעשה אם יבצע את שסיכם עם מפעיליו, אבל התחושות שמציפות אותו עכשיו הן חדשות לו וכל ניסיונותיו להשכיחן מלב – לשווא.

הוא יצטרך זהות חדשה, בדויה.
מכל השמות שבעולם הוא מחליט שיעטה את דמותו של "תום". תום הוא שם נפוץ ופופולארי. כמה שיותר פופולארי – יותר מתאים, ויקשה על איתורו. הוא מרגיש שחשיבתו הופכת למתוכנתת (טוב, הוא מכיר מה זה תיכנות … ), מאורגנת בקפידה (תמיד הוא היה כזה) והחידוש – הוא מתחיל לחשוב לא בעברית, כי אם ב"עבריינית" : דמיונו מודרך לעבר תכנון כזה שיאפשר הצלחת ביצוע תכנית מפורטת המתגבשת בראשו.
תום, כך הוא ייקרא, ישא שם משפחה נוכרי. הוא מחליט שאוסבורן.
הצירוף של תום אוסבורן מתחיל להתנגן בראשו – והוא מתחיל אט אט להרגיל את עצמו לרעיון שהוא תום, שיהיה בעצם קיצורו של השם המיוחס תומס וודוורת' אוסבורן.
למה? – ככה. כי כך נראה נכון.
בחירתו זו מצטרפת לעוד החלטות שעשה, ועוד יעשה בהמשך, שאינן בהכרח מחוברות לנימי הגיון או ערכים שינק וצמח בסביבתם.
כל כוונתו שכינויו החדש יטיל עול מפרך על מי שינסה לעכב, להפריע או לחקור בעתיד את הפעולה שהוא הוגה, ושבמידה רבה יהיה גם המסייע להתרחשותה.

בימים שלאחר מכן – הוא כבר מצוייד בדרכון הזר, שקיבל כחלק ממעטפת התמיכה הלוגיסטית ב"מבצע" המתרקם.
תמונתו מתנוססת, מתחת למעטה הניילון הדקיק, ומעליה פרטי זיהוי שלא היו ולא נבראו.
התעודה היפה, בכריכה קשה וכהה, עם סמל מוזהב מרשים מוטבע על קידמתה – כמקפלת בתוכה את עיקר סיפור הכיסוי : הוא נולד באוסטרליה, לפני 41 שנים, לזוג הורים עם שמות כבדים, זרים וגם קשים לביטוי. מתברר שמקום הולדתו הוא מקום קטן ומרוחק אי שם בערבה האוסטרלית. מין מקום שהנסיעה אליו נמשכת כמה שעות, בדרכים צרות ואינסופיות. כשתגיע סוף סוף למחוז חפצך תמצא עיירה בה השריף הוא גם המתדלק בתחנת הדלק היחידה וגם כומר בעת הצורך. מן המקומות שספק אם מירשם האוכלוסין מאפשר התחקות של ממש אחרי תעודות מקור המעידות על לידה במרפאה הקטנה שבמקום, לפני שנים כה רבות, לא כל שכן בבית היולדת.

השלב הבא, מגיע אף הוא במהירות – נסיעה קצרה לאירופה.
צריך לסכם נושאים טכניים שמסוכן – או אי אפשר, לסכמם מן הארץ :
תום, שעד לאחרונה היה פשוט אלדד, צריך לפתוח את חשבון הבנק ולסגור את כל הניירת שתאפשר לו, ולמשפחתו, ליהנות מפירות מעשיו. עליו לקשור קשרים ראשוניים בעיר המקלט אליה ישימו פעמיהם בני ביתו, בשעה שהתכנית תקרום עור וגידים, או נכון יותר – עלולה, לדיאבון הלב, לפשוט עורות וגידים…

ב 10:05 בדיוק נאנקו צמיגי המטוס עת פגשו את מסלול הנחיתה בציריך.
אויר שוויצרי קריר ושמי תכלת בהירים קידמו את פני היוצאים החוצה מבטן המטוס.
הגבר בהיר השיער שאף מלוא ריאותיו אויר צונן, משיב נפש, לאחר שעות ישיבה בגליל המתכת הדחוס שהביאו מתל אביב.
הוא היה מרוכז מאוד : אמנם את דרכו מהבית החל הבוקר כאלדד, אבל חיש קל היה זה תומס וודוורת' אוסבורן שיצא מנתב"ג, טס בנימנום רגטע לשוויץ, ונכנס בשעריה.
הנה, מיד יקח את המונית אל מרכז העיר, חנות האלקטרוניקה הגדולה, אחר כך למלון ותימשכנה שאר פעולותיו בהמשך, פעולותיו של תום אוסבורן.

הכניסה למלון השוויצרי הקטן היתה אפלולית משהו, ומנורות צהבהבות, כלואות בגביעי
נברשת מיושנות ומצוחצחות האירו את חלקם העליון של הקירות והתקרה באור נגוהות.
הריח שעמד באויר היה ריח כבד של שטיחים שנרטבו ויובשו וחוזר חלילה, והאויר כולו היה מבושם בריחות חמצמצים של חומרי ניקוי.
פקידת הקבלה הקומפקטית חייכה לקראתו של תום ובירכה אותו בצרפתית לשלום.
תום ביקש לעצמו חדר בקומה נמוכה, כדי שיוכל לצאת ולהיכנס מבלי להזדקק למעלית.
מן הסתם, כך חשב בינו לבינו, פחות היתקלויות בפרצופי אנשים או מבטים בוחנים מיותרים.
"חדר מס. 112 בקומה הראשונה" אמרה בחיוך הפקידה, תוך שהיא מוסרת לידיו את מפתח המתכת שמחובר למחזיק מפתחות ענק, שלוגו המלון מוטבע עליו.
תום הודה לה בחיוך וקיווה שהתנהגותו רגילה ואינה מעידה על עצבנות או התרגשות מחשידים. הוא נטל את המזוודה ועלה לחדר מספר 112.
בחדר החל לפרוק את כל אותם חפצים שקיווה שאיש לא יסתקרן יותר מידי אם יפשפש בכבודתו המוטסת. המחשב הנישא הונח לטעינה. הוא פתח את המחברת, ובה שרבוטים ורשימות, כולל כתובות, מספרי טלפון ושמות בנקים, נציגויות דיפלומטיות ומשרדי מידע בנושאי הגירה וייעוץ בנושאים שונים. רבים מן הכתבים הוצפנו על ידיו באופן שדרש ממנו ריכוז רב וזכרון יעיל, כדי לפענחם לעצמו בבוא העת.
עיניו צדו את פרטי תחנתו הראשונה : סוויס טרייד בנק אוף סוויס, סניף ראשי, מחלקת
מזרח אסיה, צוות 3, ראש הצוות מר דיטריך גנשהרט.
הוא שינן את כתובת המקום ופרטי האיש אליו הוא הולך, ונכנס להתקלח.
אחרי כחצי שעה ניצב היה תומס וודוורת' אוסבורן, מגולח למשעי, נודף ניחוח אפטרשייב
מעודן, וחנוט בבגדים אירופיים בצבעי פסטל סולידיים, כאשר תיק קטן עשוי עור בידיו.
בתיק היה כל הנדרש לו, והוא המתין למונית שהזמין כאשר חנך את קו הטלפון הסלולארי החדש שלו.

בדייקנות שוויצרית מופתית הגיעה המונית הנוצצת.
נהג מעוטר בשפם מאפיר הזמין את תום להיכנס והנוסע נענה בחיוך.
מצוייד במבטא מצויין בשפה האנגלית ניסה אלדד את כוחו בפנייתו אל הנהג : "יום טוב,
לסוויס טרייד בנק אוף סוויס, סניף ראשי, בוורדשטראסה 35" – אמר.
הנהג השיב : "פרנץ' סיל וו פלה, אודר דויטש ביטה".
אלדד בחר בערוץ הפרנקופוני, וחזר בתירגום לצרפתית על יעד נסיעתו.
הנהג הקליד למונה כמה נתונים ויצא למחוז חפצם.

בבואו אל הבנק לא יכול היה אלדד להתעלם מן הסדר והניקיון השוררים במקום וסביבו.
מן החניה שבחזית המבנה, דרך מסלולי הליכה, רכיבת אופניים, הנגשת הנכים ושביל הולכי הרגל ועד לשילוט המפורט בשלוש שפות בו מצויין מקומן המדוייק של יחידות הבנק, שעות עבודתן ודרכי ההגעה אל כל אחת מהן.

במהירות יחסית, המתאפשרת משפע המידע המסודר, מצא את דרכו אל מחלקת עסקי
יבוא – יצוא שבקומה השניה. מחלקת אסיה היתה גדולה יחסית, ובמרחב הפתוח של צוות 3, בלט שולחן אחד גדול מן האחרים. היות שפגישתו תואמה עם מר דיטריך גנשהרט, היה זה אך טבעי שהגבר המקריח המתין לו, מעונב, בסבר פנים נאות, ממש ליד השולחן הגדול במרחק כמה מטרים מדלת המעלית שהביאה אותו לכיוון המחלקה.

"יום טוב", בירך אותו הבנקאי השוויצרי, "מר אוסבורן?" שאל.
"צהריים טובים, תום אוסבורן" השיב אלדד והושיט יד אל מארחו.
השניים לחצו יד בכבוד, ומר גנשהרט החווה בידו ימינה לעבר המסדרון הסמוך.
בקצה המסדרון, מעבר לדלת שקופה למחצה, בתוך חדר שבו משמשים בערבוביה משחקי מנהלים מנירוסטה, קוביות הונגריות, לוחות שנה בטכנולוגיות קינטיות ורפרודוקציות קטנות של ציורי שמן קלאסיים, שכן משרדו של מר גנשהרט.

אלדד נכנס אל המשרד והתיישב, על פי הזמנת השוויצרי, באחד משלושת הכיסאות שמול שולחן הכתיבה העתיק, שטלפון בסגנון שנות החמישים מוצב עליו.
מעל זכוכית כבדה, שתחתיה טבלאות ורשימות שונות וגם תמונת פורטרט קטנה של גבר צעיר, ניצבו שני צגי מחשב ועל המסכים ריצדו בדינמיות נתונים מספריים וגרפים צבעוניים בגווני ירוק ואדום, ובקצב מתחלף.
בהמשך יצליח אלדד, שהתוודע בעברו לטכניקות בינאישיות המאפשרות זאת, להבין ממר גנשהרט שהגבר הצעיר שבתמונה הוא בנו המנוח של הבנקאי שנהרג בתאונת מסוק.
את המידע האישי הזה ישלב בסיפור החשבון העיסקי שהוא עומד לפתוח.
וכך, כתום דרך ארוכה מישראל עד לקומה השלישית בוורדשטראסה 35, הרגיש אלדד כי מתקרב הרגע של Point of No Return כשם השיר האהוב עליו, במחזמר האלמותי "פנטום האופרה" עליו התענג פעמים רבות – בלונדון, בניו יורק ובהאזינו סתם למוזיקה טובה. בכל אותה עת שחרד תום שמא גולשות החוצה חריקות גלגלי השיניים המתנועעים במרץ בראשו, ישב מולו הגוי העגלגל שופע חיוך רחב וכל כך כל כך לא טבעי. אלדד, שהיה מורגל בסצינות מכירה, ידע לזהות היטב מתי חיוך בא מאושר עמוק וטבעי, ומתי הוא כלי שרת חיוני בשימוש מוכרן מיומן. וכעת, היו חיוכיו הסינטתיים של מר גנשהרט ממש כלי עבודה נאות לקידום עסקי הבנק השוויצרי שהוא שותף בניהול רווחיו.
אחרי כמה דקות של שיחת נימוס קטנה, בעיקר על מזג האוויר ותפארת הבניין, החל השוויצרי בתיאור מפליג של יתרונות הבנק בו הוא עובד.
דבריו המשמימים סקרו את תולדות הבנקאות השוויצרית למן הימים של הקיסר הגרמני ווילהלם טל ועד ימינו אנו, והיו שזורים בשמות, מספרים, ושאר פרטים מדויקים – כדרכם של שוויצרים. בכל אותם רגעים היתה לו, לאלדד, ההזדמנות להריץ בתודעתו את כל הרגעים הקשורים מהעת האחרונה. דמיונו קדח הבזקים של נסיעה חטופה במיכלית מסריחה, מפגשים עם משופמים מיוזעים דוברי ערבית, ריח הניילון החדש בדרכון האוסטרלי שקיבל, מראה פניה המיוסרות של אשתו, וקולות ילדיו – שלפתע חש געגוע עז אליהם. משם נדדו מחשבותיו אל עתיד של ביטחון כלכלי, ושחוק ילדיו ופניה המאושרים של אשתו, מאושרים כפי שהיו רק לפני שנים רבות – בטרם הפכו חייהם למאבק הישרדות כלכלי מתמשך. כל אלו נתנו לו כוח מחודש להתמודד עם הסוד האפל והקשה, של המעשה המחריד שהוא עומד לבצע. אבל היו גם קולות אחרים בראשו. הוא ראה את פני אביו המיוסרות, בשעה שהודיע לו מן המעצר שזהו, שנגמר. "אבא, אני לא יודע איך להגיד לך את זה – אבל יש לי רק עוד דקה אחת לדבר איתך". הוא דמיין את שותפיו לתא בבית הסוהר, מבקשים להתעלל בו, הבוגד. מוגן ע"י אלקטרוניקה וסוהרים עירניים יידחה מועד הטיפול בו על ידי העבריינים החולקים איתו את העתיד לשנים הבאות.
ראשו איים להתפוצץ… מחשבות התרוצצו בראשו מטורפות כחתולים מיוסרים.

"ובכן, מר אוסבורן? – שאל אותו מנהל צוות 3.
תום התעורר באחת מבהייתו הממושכת בנבכי נשמתו שלו. נבוך מעט מחוסר הקשב של עצמו, התנצל על העייפות שגרמה לו הטיסה הארוכה מאוסטרליה, וניצל כעת – לאחר דברי הבנקאי המחייך – את תורו כדי לומר את דבריו.

"מעניין מאוד – פתח ואמר תום – הוא סיפור הפיכתכם לבנק גדול ומוביל, כפי שאתם".
חיוכו של מר גנשהרט נמתח והעמיק, חושף טור שיניים צחורות. ניכר היה עליו שדברי אורחו הסבו לו קורת רוח אמיתית.
אלדד המשיך : "תראה, אני חושב שאתם יכולים לת לנו מענה לצרכים שלנו".
כאן שטח אלדד באופן כללי בפני השוויצרי את סיפור הכיסוי של עסקי החברה שבניהולו, זו שרשמו עורכי דין פלשתינים בכישרון רב בטריטוריה נידחת כלשהי, ושמניותיה מוחזקות בנאמנות על ידי עורך דין בריטי ממוצא פלשתיני. לשיטתו, החשבון שייפתח הוא על שם החברה הזו שהוא בעליה. החברה, כך תיאר אותה בפני הבנקאי השוויצרי, עוסקת בפיתוח ושיווק רכיבי בטיחות משולבי תוכנה לכלי תעבורה אזרחיים גדולים – מטוסים, ספינות ורכבות.
כשנשאל אלדד על ידי מר גנשהרט על היקף הפעילות הצפוי, ושיגרת הפעולות הבנקאיות הצפויה, השיב : "בשלב הראשון זה לא הרבה, אבל בסוף שלב ב' של הפיתוח אנו מעריכים שההיקף יגדל לפחות פי 10 ויותר, מהפעילות הנוכחית".
"כרגע", הוסיף אלדד, "היקף הפעילות הצפוי ההתחלתי יהיה כמה מאות אלפי דולרים עד מיליוני דולרים בודדים" סיכם.
"אתה מבין – הוסיף אלדד – חשוב לנו שנוכל למשוך סכום או סכומים גדולים בהוראה טלפונית מאובטחת, או דרך דואר אלקטרוני ישירות לבנק בו נמצא איש המכירות שלנו, יהיה מקומו בעולם אשר יהיה".
הגוי הינהן בראשו באיטיות, מבין את החידוד שהציב בפניו עכשיו תומס וודוורת' אוסבורן.
"ובקשר לדיסקרטיות השוויצרית המפורסמת – הוסיף אלדד – האם תוכל לומר לי ולהתחייב מול מי בדיוק היא חלה?".
"למה אתה מתכוון?" – היקשה גנשהרט.
"נניח שמחר, וזה היפותטי בלבד, אבל לצורך ההמחשה – אומר אלדד – אתה מקבל פניה מהמשטרה האוסטרלית, או רשויות חוק אחרות. האינטרפול לדוגמה".
"תראה – ענה בניחותא האיש שמול תום – יש לנו כמה קטיגוריות : ברמה A אנחנו לא נותנים כלום, אבל אם יש צו של בית משפט אז על רמה B אנחנו חייבים להשיב לשאלון. ברמה C זה כבר סיפור חדש לגמרי ; שם אנחנו מחוייבים לתת מידע אוטוליטראלי מלא".
"סליחה, אבל אני לא מבין בזה כל כך. תוכל לפרט קצת יותר?" – שאל תום, מהוסס משהו ומודאג שמא יעלה חשדו של מר גנשהרט.
אבל, השוויצרי – במקצועיות ובצורה עניינית לגמרי – פרט את כל הדקויות :
A זו קטיגוריית ברירת המחדל, לפיה נענית בשלילה עקב חיסיון יחסי בנק לקוח, כל פניה למידע המגיעה לבנק מגורם כלשהו. החריגים הם רק –
B קטיגוריה המיועדת לבקשת מידע הנוגע לחשד לביצוע עבירות אלימות, פשעים נגד גופם של אנשים וכדומה.
C היא הקטיגוריה של בקשות מידע המגיעות לבנק משלטונות שוויץ עצמה ועוסקות בחשד לפשיעה חמורה בזיקה לשוויץ עצמה, ןכאן מחוייב הבנק למסור למבקש המידע אך ורק פרטי תנועות כספיות הנוגעות לצד הקשור לעניין (האוטליטראלי).
אלדד חש מבולבל, מיוסר ומתלבט וחששו גבר שמא חוסר ביטחונו מוקרן כלפי חוץ.
בסופו של דבר, החליט להתקדם, גם אם לא הבין לפרטיה את כל תשובתו המלומדת של מר גנשהרט. הוא קיווה שתכניתו תתממש בצורה מדוייקת וללא תקלות, כך שביום שלאחר משיכת התמורה המגיעה לו – יוכל פשוטו כמשמעו, להתאדות במרחב הגלובלי, כשסכום העתק ברשותו ועתידו לפניו.
"ובכן?" – שאל גנשהרט, מטה את ראשו באלכסון מגוחך.
אלדד, איש משא ומתן מנוסה, השהה בדקות אחדות את תשובתו, ויצא לכמה רגעים מן החדר, מקיים כביכול התייעצות טלפונית סלולארית אינטימית.
כנראה שברגעים מכריעים אלו ממש קיבל את ההחלטה האם להתקדם או להתעכב או לפרוש מהעניין כולו.
כעבור דקות ספורות חזר למשרד עם תשובה חיובית.

עיניו של מר גנשהרט אורו ועל שפתיו נמתח עוד חיוך סינטתי מאופק, מסוג החיוכים שנעלמים מיד עם כתום קשר העין שבין הצדדים.
הבנקאי השוויצרי נטל מחשבון כיס קטן לידיו וביצע כמה פעולות וחישובים פשוטים.
אחר כך מסר לאלדד את העלויות הצפויות, העמלות, ההיטלים, האגרות והמיסים, דמי האחזקה, דמי הניהול, אגרת אבטחת המידע, תוספת כזו ותשלום כזה ובסופו שך דבר יכול היה תום לדעת בצורה די מדוייקת את אומדן ההוצאות והעלויות שייגבו על ידי הבנק.
המארח זימזם באינטרקום שלצידו אל אחת מעובדותיו והזמין אותה אל משרדו, כאשר הוא מסביר לה לאיזה קטיגוריה לשייך את חשבון לקוחם החדש.
עד שהיא תגיע הסביר לתום מהי הפרוצדורה להמשך, מסר לידיו כמה טפסים למילוי ונטל מידי אורחו – כדי לצלם – את הדרכון שמסר לו תום. הדרכון היה דרום אפריקאי, מוחתם בחותמת כניסה לציריך מלפני יומיים ותמונתו של תום חמור הסבר ניבטה מתוכו אל כל המציץ פנימה.
מארי, המזכירה הדקיקה, פסעה אל החדר לבושה בקפידה, נושאת עימה בשורה מבושמת של ריח נשי נעים. היא חייכה לעבר הלקוח החדש והזמינה אותו להתלוות אליה להשלמת התהליך.
הכל עבר חלק ומקץ שעה קלה מצא עצמו תומס וודוורת' אוסבורן, בעליו של חשבון בנק חדש בציריך, בו יופקדו בימים הקרובים סכומים ראשונים, לא גדולים, על מנת להרגיל את הבנק לשיגרה קרדיטורית כלשהי. שיגרה של פעילות מתונה בה מופקדים כספים ונמשכים, מעת לעת, וחוזר חלילה.

בסופו של עניין, כך הירהר לעצמו אלדד בדרכו מטה בחדר המדרגות האפלולי, לא תהיה משמעות לכל הסיווגים המגוחכים של הבנקאות השוויצרית עטורת החיוכים הסינטתיים.

עקיצה אחת, וזהו, נגמר, סוף עניין – חשב בליבו ; איש לא יאתר אותנו בישימון האוסטרלי שכוח האל, שיכנע את עצמו.
החשיבה המכאניסטית השוויצרית תהיה לרועץ. לא יועיל כל ניסיון לפענח, לאתר או לברר מה עלה בגורלה של חברת המוצרים המתוחכמים מאיי הבתולה ואנשיה.

בצאתו מן המבנה קר והאפלולי קידמה את פניו שמש חמימה, שקרנית, של חורף.
הוא התענג על מגעה החם הקטיפתי ושאף את האויר הצח הצונן. הוא חש תחושות שזה מזמן שכח את טעמן : היה רענן כמתחדש ונכון לקראת תקופה חדשה, מאירת פנים יותר.

יב. האדם האחר והדף החדש

מערכת הכריזה העירה אותו משנתו. הטיסה עברה חלק והוא ניצל את הזמן לנימנום ששקע בשינה עמוקה, מכורבל בשמיכת הנוסעים הכחולה.
עכשיו, כשכבר אורות תל אביב היו בהירים וצלולים מתחת ללילה הצלול והקר – גלש לו המטוס לעבר מסלול הנחיתה. רחש קל של התרגשות נוסעים קיבלה את פניו כשהתעורר.
בתנועה עצלה חגר את חגורת הבטיחות ויישר את המושב לקראת הנחיתה.
מרגע זה, רכוב על מטוס הנוסעים הענק, יבואו ימים שהילוכם המהיר כבסרט מטורף.
המשימה הבאה, כך הירהר אלדד בינו לבין עצמו, היא להשיג מטוס שיאפשר לו לבצע את התכנית עליה חשב לא אחת, לא שתיים ולא עשר פעמים – כי אם מאות רגעים בחייו בחודשים האחרונים.
עודנו מהרהר בדגמי מטוסים, מנסה להיזכר במראה ובתכונות כל אחד מהם – נחבטו קלות גלגלי המטוס במסלול הארוך, העצם השמיימי העצום רכן מטה, המשיך את מרוצתו בנהמה שואגת, והחל להאט את מהירות הגעתו.
אלדד ידע לטוס. הוא לא הוסמך ולא יכול להטיס דינוזאורים כמו הבואינג הענק על עשרות נוסעיו, אבל יודע מספיק ומוכשר להטיס מכשיר קטן וצנוע יותר.
בשיעורי הטיס שלו – לפני שנים – התאמן לא מעט עם דגמי מטוסים קלים.
"מגהץ את השמיים" תיאר בחיוך את טיסותיו – טיסות שגרתיות בהן המריא משדה תעופה קטן, התאזן והתיישר, טס בקו אופקי אל יעדו, נחת היטב במינחת מרוחק בקצווי הארץ או בשדה תעופה קטן אחר.
באותם ימים הפרוטה היתה מצויה בכיסו. בשפע! הוא היה מנהל צעיר בחברת הייטק,
השתכר היטב ונהנה מכל מה שהציעו לו החיים. זה כלל גם טיסות פרטיות במטוסים פרטיים קלים. לא פרנסה, לא תובלה, לא בשליחות שום גורם. סתם בשביל הכייף.
ממריאים מהרצליה, נוחתים בראש פינה, נושמים אויר גלילי צונן, מנגבים חומוס והופ –
בחזרה, להרצליה, עוד לפני שקיעה. עוד שלוש שעות טיסה לזכותו, עוד יום כייף והכל תמורת כמה מאות שקלים בסך הכל. כייף.

הבואינג העצום עמד סופית, במקומו.
הנוסעים קמו לחלץ רגליים – אחרי 4 שעות ישיבה ארוכות. גם אלדד הזדקף.
מעל ראשו הוא הוציא את תיק היד השחור איתו עלה, ושבתוכו השוקולד שקנה לילדים בחנות הדיוטי-פרי, דקות לפני שעלה לטיסה הביתה.
הביתה? בביטנו רבצה תחושה מוזרה … משום מה, כך חש לעצמו, יהיה עתיד די בקרוב
להסתגל לבית אחר, בארץ אחרת, רחוקה.

המחשבות האלו, שצצות ועולות מידי פעם, אינן מרפות ממנו.
הוא יודע בשכלו שהוא עומד לפני ביצוע מעשה יוצא דופן, שהוא חייב לעשותו. חייב למען עתידו, עתיד ילדיו, בעולם מנוכר, תחרותי וחומרני. אבל, עמוק בפנים הוא מדמיין את מבטיו של אביו, שומע את קולה של אמו ממררת בבכי, נזכר באחיו, מהרהר בכל חבריו לעבודה.
לא פעם ולא פעמיים – כי אם פעמים רבות, הוא מרגיש שהנה יסובב גבו לכל המהלך הדרמטי בו החל. אבל, תחושת אין ברירה כבר אופפת אותו. "נגעת – נסעת" היה הכלל לשחקני דמקה ושחמט צעירים, שנהגו חבריו והוא להחיל על משחקיהם.
והוא הרי נגע גם נגע. נסע גם נסע. הכל ערוך, מוכן ומסודר בקפידה.
מה יכול כבר להשתבש? על הכל חשב, הכל תכנן לפרטי פרטים ; הדרך החדשה תאפשר לו לתת לילדיו, לאישתו ולעצמו את מה שכל כך רצה לתת להם, ואינו יכול.
הוא אטם עצמו לדעת מה יהיה אחריו. אחרי המבול הפרטי של חייו. חדור אמונה שהוא עושה למען אהוביו הקרובים ביותר, דור העתיד של משפחתו ושותפתו לדרך – הוא בטוח שיסלחו.
מרגיש שהוא מצוייד בכל אלו – פסע אט אט החוצה מתוך גליל המתכת המבריק, שאורות כנפיו וזנבו היו כקורצים לו בנורות של אדום לבן.

הראש מתמלא במחשבות. דעתו של אלדד מוסחת, וזה אפילו מסוכן. בכל זאת, כבר פגש כמה וכמה פרצופים חדשים – לא בדיוק חובבי ציון, ואסור שמישהו יידע או ישים לב. לא המשטרה, לא אף גורם בשירותי הביטחון הישראלים. ריכוז חשוב כל כך להצלחתו.
הוא מתיישר לבסוף עם טור האנשים שהגיעו זה עתה יחד איתו, והם עומדים בתור מול המסוע הגדול שמזוודות בשלל צבעים רובצות עליו, עייפות ממסען בגבהים בשעות האחרונות.
בוהה בצבעים הרבים, מוחו קודח בניסיון להיזכר בשמות כל החברות מהן שכר בשנים האחרונות כלי טיס קטנים לשימושו. בדרך כלל מטוסים קטנים כאלו ששני מושבים בהם, ושאתה יכול בקלות לסובבם ולגלגלם על המסלול משל היו עגלה בינונית ולא כלי רכב משוכלל המסוגל לנסוק לגבהים, עם מטען של עשרות קילוגרמים בתא הטייס.
הדרך מתא המטען של הרכב הפרטי אל תא הטייס היא עלומה מעיני כל. אף אחד לא ממש יכול להבחין אם הטייס שיוצא לנגב חומוס בגליל הביא איתו הפעם תרמיל עם טרמוס קפה, שש-בש או מטען נפיץ, עטוף בנייר סנדויצ'ים בתוך ניילון תמים.
משם – מרום טיסתו, בגובה המאושר והחוקי, בכיוון ובמהירות המותרת, בהתאם לכל הכללים וההוראות שיקבל ממגדל הפיקוח – יצלול המטוס במסלול מתון אבל עקבי, לקראת התנפצותו הקטלנית על רכבת נוסעים שתעשה דרכה באותה עת מהצפון לכיוון גוש דן. אלדד התבונן בקטעים מצולמים על טייסי הקמיקזי היפניים של מלחמת העולם השניה. הוא הבחין בפרטים : בזוויות ההיגוי, בגובה הטיסה ומהירותה, איזו טיסות היו קטלניות ואיזו בזבזניות במושגי חיי אדם – כאלו שטייסן ניספה, בהתרסקות אל תוך הים, שיותר מהיותה מפחידה היתה מגוחכת לעיני עשרות חיילים על הסיפון שלא נשרה שערה משערות ראשם, למראה כדור האש והעשן שהיצמר מהמים כמה עשרות מטרים מהם.
אבל, אלדד חשב שהוא חכם יותר.
כיוצא יחידה צבאית שבה למד גם לצנוח, ידע שאת החלק האחרון במסע ישאיר בידיו של אדם אחר. האדם האחר יהיה כזה שערכיו מקדשים את מות מבצע הפעולה ומעלים אותו לדרגת קדוש בקהילתו. זה יהיה אדם שיודע להטיס מטוס קל מהיר, זמין לביצוע ויכול להיכנס בשערי המינחת עם רכבו הפרטי, ללא עיכוב או הפרעה ולהגיע עד סמוך מאוד לכלי הנשק הנוצץ, בכחול ובלבן, עם שמשות פרספקס מבהיקות וזוג כנפיים ארוכות.
האדם האחר יאפשר לאלדד לקפוץ – לא מגובה רב מידי – ולצנוח בשלום אל המקום בו יאסוף את עצמו אל המכונית ששכר לכך ג'וני, ושאותה החנה שעתיים לפני כן בסביבה כדי שתמתין לו לביצוע הנסיעה בהמשך המשימה.
האדם האחר יישב ליד ההגאים מאותו רגע לבדו ויוריד את המטוס על כל המוצפן בו, על הדלק שבו וחומרי החבלה – בדיוק על המטרה אליה כוון.
והאדם האחר הזה – הוא מוסלמי.
אלדד פגש אותו לפני כמה שעות באתונה – ואחרוני הפרטים סוכמו. כולל מספר חשבון הבנק של משפחתו, הסכום שיועבר להם ועוד כמה תיאומים טכניים ההכרחיים לחבירה ביניהם בבוקר יום הביצוע. הקוד שניתן לתוכן השיחה הסלולארית שתתקיים ביניהם נקבע להיות בעל אופי של שיחת משא ומתן למכירת רכב משומש, שסכומים, מספר בעלויות ופירוט התוספות ל"רכב" הם קודים למשקל המטען שיביא איתו האדם האחר, עיתוי שעת המיפגש ומיקום ירוט רכבת הנוסעים, כפי שיתוכנן לפרטיו על ידי אלדד.
לא לאדם האחלר ולא לאלדד היהו ספקות בקשר ליכולת התכנית להצליח.
נותר אם כך – הרהר לעצמו אלדד, כשראה את מזוודתו מתקרבת באיטיות על המסוע כרכבת איטית המשתרכת על מסילתה – לקבוע על איזו רכבת הולכים.
הוא הושיט יד איתנה והניף את מזוודתו הכחולה. היא היתה כבדה. בדימיונו שיווה לעצמו כאילו ניא מכילה את מטען הנפץ שבכוונתם, בהנחייתו, לרסק על ברכבת הנוסעים. יהיו בקרונות באותה שעה אנשים בדרכם לעבודה, לחופשה, לסידורים ולאהוביהם. אלדד נאטם מלספוג ולקלוט את הקולות, המראות והריחות שיישארו מהקרון לאחר הפגיעה בו. הרי ככלות הכל, הוא כבר לא יהיה בסביבה.
באותה שעה, כשכוחות ההצלה מבולבלים והעיתונאים מנסים להגיע ברכבי השטח קרוב ככל האפשדר לזירת הפיגוע, יקיריו כבר יהיו על המטוס לדף הבא הנפתח בחייהם.
הוא עצמו יסע לנקודת מיפגש סמוכה ברכב, בהתאם למה שסוכם.
בבטן המיכלית (הריקה) – משתחל לתוך המיכל פנימה, מצידו התחתון של המיכל – ימצא מקלט בשעות הקרובות עד אשר תעבור המיכלית את כל הדרך והמחסומים ותביא אותו אל נקודת הקפיצה, מהמזרח התיכון הרחק מכאן, אל הדף הבא הנפתח שבו יחכו לו נעמי, אשתו, והילדים.
חוקרי הפיגוע בארץ יעסקו שעות בניסיונות פיענוח הפיגוע שהתרחש. באין לו אח ורע – לא קלה תהיה דרכם. את גופת המפגע המתאבד – אם תישאר כזו – ינסו לזהות במשך זמן ארוך. עד אשרף אם בכלל, תיוודע זהותו שאיננה אלדד – יחלוף עוד זמן.
וכך – חושב לעצמו אלדד – יחלוף זמן רב עד שתחל להתבהר, אם בכלל, תמונת העולה ופרטיה. את הזמן הזה שיחלוף – תנצל משפחת סופר למשוך את האוצר המחכה לה לדף החדש בחיים, ולחמוק הלאה אל מקום סמוי מן העין בו לא ימצאם איש. לעולם.
כל זאת – חשב לעצמו אלדד – אכן יתכן, וכך יהיה.