יום גשום – פרק שישי

הימים היו ימי חורף גשומים, קרים, נוטפי ספקות עצמיים וחרדות. העובדה שרוני ידעה על המשיכה שלי לנשים הקלה עלי במובן מסוים ואפשרה לי לשתף אותה בחלק מאותן חששות. היא תמיד ידעה להקשיב, מזהה כל מילה שאינה במקום, קוראת כל מבט, מגלה בי רגשות שלא זיהיתי בעצמי, מבינה, מייעצת ובתוך כל זה מעוררת בי גלים של רגשות, גלים של אהבה שרק הלכה וגברה מידי יום משל הייתי בת ערובה בצינוק החברות שלנו, כלואה בין שלשלותיה, בין מילותיה התומכות, בין חיבוקיה הקרובים מידי, המתרפקים, בין ידיה שהיו תכופות מונחות על גופי במעין היסח דעת, בין פניה שתמיד מצאו את דרכן קרוב מידי לפני, גורמות לי לתחושת צמרמורת דקה כמו משב רוח חולף.

"אולי תנסי להכיר מישהי? רק בשביל להתנסות?" ישבנו במחבוא שלנו, מאחורי החצר הגדולה וירוקה, המוסתרת בין בנייניו הכבדים של התיכון הוותיק "אני לא אדע אפילו מאיפה להתחיל" עניתי "איך בכלל מכירים בנות אחרות? את חושבת שיש בנות שהן בקטע בשכבה?" תהיתי. שנים אחר כך יתגלה שרק בכיתה שלנו, שלא לדבר על כלל התיכון, היו לא מעט חבר'ה שהתחפרו עמוק בתוך ארון הבושה, אולי לא מודעים אליו, אולי מתחבאים בו שנים. דממה אפפה את הנושא דאז, דממה מסתירה, מיגעת, מפחידה. הדמויות הלהט"ביות הבודדות אליהן נחשפנו באותן שנים היו מיוצגות באופן כה מגוחך ומעורר לעג, מלאות בסטריאוטיפים מזלזלים שמקרה הטוב הוצגו כדמויות משנה המדדות בשולי החברה ובמקרה הרע כמזינות את יצר הרע של הציבור. לא רציתי להיות חלק מהקהילה הזאת, לא רציתי להיות אותה דמות לסבית כוחנית עבת בשר שתוארה באופן כה תדיר במה שאחרים הגדירו כהומור. הרגשתי שלמעט רוני לא היה אף אדם בסביבתי אליו יכולתי לפנות ללא שיפוט. והיא הייתה ונותרה האדם לו רציתי לספר הכול אך באיזה מחיר?

"אנה…" היא ניסתה שוב לדובב אותי "את עדיין לא מספרת לי הכול" היא הדליקה סיגריה והושיטה לי אותה, זה היה הסוד הראשון שלנו, סוד כמוס ונדיר השייך רק לנו, סוד שנלחמנו עליו, שלא חלקנו עם אף אחד אחר, לאף אחד לא הייתה זכות להיכנס למסתור הקטן. ישבנו קרוב מידי, חולקות סיגריה אחת, צוללות זו למעמקי זו וטובעות וטובעות. "אני פשוט מפחדת מאיך שההורים שלי יגיבו" עניתי לבסוף, חולקת אמת פשוטה יותר "את יודעת איך הם, יש להם דעות סובייטיות ותיקות, צפינו באיזו סדרה אתמול והיתה שם דמות של איזה הומו אחד, אמא כל הזמן אמרה שהוא כזה מסכן ומגוחך, זה ממש דיכא אותי, אני לא יודעת… הם נורא לא מאמינים בקונספט הזה של להיות גיי" "מה זה אומר הקונספט של להיות גיי, אתה או גיי או לא, מה זה קונספט?" היא צחקה "לפעמים, אנה, את מנסחת דברים בצורה מוזרה ביותר" היא חייכה חיוך אוהב "זו אחת הסיבות שאני אוהבת אותך"

"גם אני אוהבת אותך קוקה" צחקתי, שואפת מהסיגריה. תוהה אם אי פעם אוכל לספר לה. למה לא בעצם, חשבתי, גל של אופטימיות נדירה אחז בי, למה שאני לא אספר לה ודי? באיזה פרץ של ספונטניות מצאתי את עצמי שואלת אותה על תוכניותיה לאחר הלימודים. "אני די פנויה היום, למה?" היא ענתה ומיד היססתי. כל כך רציתי לספר לה. כל כך רציתי להיאחז בתקווה, ברגש, באמונה שהיא תהיה שלי. רציתי לנשק אותה. לאחוז בגופה הרך, להתמוסס לתוכה, ידעתי שזה לא יקרה, קול ההיגיון שבי אמר לי להרפות, להכיר בחורה אחרת, לתת לרוני לתמוך בי בדרך, לתת לה להיות מי שהיא, חברה. "אני רוצה לספר לך הכול" שמעתי את עצמי אומרת ומיד התחרטתי, העצב השתלט עלי, יורה חיצים רעילים אל תוך איברי, מכבה אותם. דממתי. היא תלך ממני, תעזוב אותי, בשביל מה הבטחתי, אני לא יכולה לספר לה, ואם היא אוהבת אותי? לא, היא אוהבת את חגי, אני יודעת שהיא אוהבת את חגי. למה עשיתי את זה? בשביל הסיכוי האפסי שהיא תאהב אותי בחזרה?

היא הביטה בי, מנסה להרגיע ללא מילים ואמרה "אני אבוא לאן שתגידי, אל תפחדי, זו רק אני".