יום גשום – פרק חמישי

מרוכזת ברגע, נדדתי בין המטופלים, מדווחת לפיסת הנייר הקמוטה דגשים מכל מפגש, חלקי תלונות, פרטי בדיקה, נלחמת בזמן המאיים לברוח מבין אצבעותיי. הזמן, הזמן הוא לא לטובת המחלקה. הזמן מקלף את הפלסטרים שאנחנו שמים על המחלות הקשות וחושף את הפצעים הפתוחים אל אוויר העולם, אל האוויר מלא החיידקים העמידים נגדם אולי ניתן לנצח בקרב אך לנצח להפסיד במלחמה. הזמן פורם את התפרים השברירים מידי שהצלחנו להניח, מאיים לקחת את מה שהצלחנו לשמר. הזמן אינו הוגן, הוא עצמו מסרב לשהות שם שנייה יותר מהדרוש, מתקתק מהר מידי כמו מנסה להתחמק מריח הסוף שמאיים להשתלט עליו, לא מאפשר לנו להבין באמת, להבין עד הסוף, לעכל.

"היום הזה מעייף אותי" נכנסתי לחדרון הקטן בו ישבה אחות עבת בשר ונמוכת קומה "עוד מעט נגמר, כבר צהריים" היא ענתה מבלי להסיט את עיניה מהדוח "זה לא מעודד אותי, אני בהספק נורא היום, עוד לא כתבתי מילה. חוץ מזה שאני תורנית ככה שיש עוד לילה ארוך לפני" הוצאתי את בקבוק המים שלי ושתיתי מעט, לראשונה מהבוקר "לא הייתי תורנית לפני יומיים?" היא שאלה "כן, אלו הם חיי" חייכתי אליה ויצאתי מהחדר בדרכי לחדר הרופאים.

נכנסתי לחדר תרה במבטי אחר רוני. היא לא הייתה בחדר הרופאים, לא ראיתי אותה מאז הישיבה ותהיתי מתי תופיע. רציתי לראות אותה, לדעת שהיא לידי, חולקת איתי את אותו חלל קטן, חלל שמכיל כחמש עמדות סך הכול, שאפילו אותן לא תמיד הצלחנו למלא. רציתי לשמוע את קולה קרוב אלי, עוטף אותי ברכות שלו, מזכיר לי עולמות רחוקים שכבר הייתי אמורה לשכוח. רציתי לעורר בה את הצחוק המתגלגל הזה שלה ולהרגיש את החמימות מתפשטת לי מהבטן עד לקצות קצוות האצבעות, חמימות שלא מצאתי בשנים הארוכות בלעדיה. והיה גם את העצב הזה שלה, העצב שידע להיכנס לתוכי אבל מעולם לא ידע איך לצאת. געגוע אחז בי, געגוע לאדם שנמצא כל כך קרוב אלי וכל כך רחוק בו זמנית. השנים טשטשו אותו, עזרו לי להרפות ממנו, אפשרו לו ללכת ביחד איתה. לא זכרתי שגעגוע יודע להכאיב ככה. לא הבנתי אותו. הרי היא פיזית לידי, מה יש לי להתגעגע. הנה היא פה, מביטה בי. פתאום הבנתי שהנה היא פה, מביטה בי, שואלת דבר מה.

"אנה? את מקשיבה לי בכלל?" התעשתי והבטתי בה " את יכולה לבוא לעזור לי לתרגם שנייה?", "בטח" עניתי לה והתרוממתי מהמחשב, כל דבר בשביל להיות עוד כמה דקות לצידך, חשבתי "אני לא מספיקה כלום היום" היא התמרמרה, חוזרת על הפזמון הקבוע שלנו, ייאוש קל מתנגן בקולה. צעדנו זו לצד זו אל עבר החדר הכי מרוחק במחלקה, "אוח היית צריכה לגרור אותי כל כך רחוק? מה זה העונש הזה?" התלוננתי, אך מוקירה בתוכי את רגעי האיכות הקצרים "לא יזיק לך" היא צחקה "אני אפצה אותך בקפה אחרי זה" הבטיחה, למרות שידעתי שלא תקיים, ברגע שהשעון יכה ארבע היא תרוץ לאסוף את הילדה מהגן "אחרת היא תישאר ברחוב" היא תגיד, כמו בכל יום ואני אבין כי זה עניין די מובן אבל אהיה קצת עצובה, כמו בכל יום.