~אהבה ממבט שני~(פרק שלישי)
"העולם נראה יפה מבעד לעיניים חשוכות.." , זה המשפט הפרטי שלי.
אני מקשיבה להורים שלי הרבה.. אני שומעת הרבה צרות ועצב בקול שלהם, זה נשמע לי שאפילו אם הראייה שלך היא 100% , העולם יכול להיות מקום מכוער.
יש הרבה צרות בעולם , להרבה משפחות, בעצם, לכל אחד מאיתנו.
אנחנו רק צריכים לדעת איך להתמודד.. הבעיה עם אנשים זה שהם לא רואים, הם מפספסים לפעמים את הרכבת.. את הפתרון , כי כשאתה רואה אתה בעצם לפעמים "חצי עיוור".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ברגע ששמעתי אותם מדברים חזרתי חזרה לחדר שלי בצעדים שקטים.
סגרתי אחרי את הדלת ונשכבתי על המיטה.. העיניים שלי התחילו לדמוע קצת,
אני לא בוכה בדרך כלל.. דמעות זה דבר מוזר לפי דעתי. (נסיכות לא בוכות, הן שמחות כל הזמן, לא?), המחשבה הזאת גרמה לי לגחך.. ובאותה העת העיניים שלי התחילו לאט לאט להפוך לכבדות יותר ויותר..
ברגע שנשארתי בחושך כשעיניי עצומות (כי כמובן אני כבר רגילה לזה..)..
שמעתי את הדלת של החדר שלי נפתחת, השארתי את העיניים עצומות בכוונה כי לא היה לי כח לאף אחד היום.. שמעתי את הקול של אמא שלי – היא לחשה משהו.."מקווה שזה יעזור לך להבין כוכב שלי".
שמעתי קול של משהו מונח על השידה לידי.. לא משהו גדול מידי.. הסתקרנתי אך כמובן שלא זזתי.
אמא הסתכלה עלי לכמה רגעים.. היא תמיד עושה את זה כדי לבדוק אם אני ערה, בסוף היא רק כיסתה אותי בשמיכה והביאה לי נשיקה קטנה על המצח.
שמעתי את הדלת נסגרת, קמתי אבל לא כדי לבדוק מה היא הביאה לי, קמתי לשטוף את האודם שלה מהמצח שלי.. אני אוהבת אותה אבל באמת זה מגעיל אותי בטירוף. כשחזרתי למיטה לקחתי את הדבר.. קופסה קטנה מרובעת .. צבע? אין לי מושג .. כמובן(בדיחות שאני מספרת לעצמי). פתחתי אותה והרגשתי שזה צמיד אבל מיוחד כי היה רשום עליו משהו בכתב ברייל כי אני לא קוראת, קצת עיוורת.., זה בא לי קצת בהפתעה כי אף פעם לא קיבלתי משהו כל כך.. מיוחד.. העברתי את האצבעות שלי על החלק עם הכתב והרגשתי שכתוב "הדבר הראשון זה לחלום".
אוקי.. אם זה הדבר הראשון אז כנראה אני צריכה ללכת כבר לישון.
למחרת בבוקר השעון שלי באופן די מפתיע היה יותר רועש מהרגיל ואני יכולה להישבע ששמעתי את השיר מסינדרלה,אמא הייתה משמיעה לי אותו כל ערב לפני השינה. לא.. זה היה רק השיר הרגיל של השעון המעורר..
קמתי מהמיטה ושמעתי משהו נופל על הרצפה, הלכתי לכיוון והרמתי..שמלה? בשבילי? , "אמא! את יכולה לבוא רגע?" , שמעתי אותה עולה במדרגות.. היא תמיד עולה בצורה כל כך.. רועשת או שזה רק אני?, היא נכנסה לחדר- "כן מתוקה שלי?.. איזה יופי! מצאת את השמלה שלך!" היא קרנה מאושר לפי איך שזה נשמע.
"אממ..כן.. אמא את יודעת שאני לא לובשת שמלות ובעיקר לא בצבע סגול" .
לא שמעתי כלום למשך כמה שניות.. "הצבע לא מוצא חן בעינייך? אפשרי היה להחליף…אם זו לא הייתה מתנה.. עכשיו קדימה תתלבשי ורדי למטה יש לנו יום ארוך!" , היא פשוט הלכה! אבל רגע.. משהו קרה פה שמעתי גיחוך קל בקול שלה והפתעה בבת אחת.. רגע!! השמלה סגולה?! מה ק ו ר ה פה??.
לבשתי את השמלה בכוונה ורצתי למטה, שמעתי רחשים אבל התעלמתי מכך וצעקתי לאמא "אמא! השמלה שלי סגולה?!" , "כן מתוקה, אין זמן לזה עכשיו גם לי יש הרבה שאלות ואין תשובות, את מוכנה? כי אם כן את לא הולכת היום לבית הספר".
אני חושבת שהראש שלי הסתחרר קצת ששמעתי את זה.. סגול.. זה צבע כל כך מוזר.. וכן אני מכירה חלק מהצבעים כי התעוורתי במשך הילדות אבל סגול לא זכור לי.
"רגע רגע רגע, מה? אני לא הולכת לבית ספר היום? למה?"
"היום נעשה טיול קטן" היא אמרה והרגשתי שהיא מסתכלת עלי לראות מה התגובה שלי, לא עניתי ..רק המשכתי לאכול את הארוחת בוקר שלי.
אמא התחילה לעשות קולות של נגה תתנהגי יפה עם הגרון שלה כמו שהיא בדרך כלל עושה כשיש כאן מישהו חוץ ממני וממנה אבל התעלמתי מזה היום.
"נגה, מותק כמה טוב לראות אותך!" , מה?! סבתא שלי כאן! אפילו לא שמתי לב..
"סבתא!" רצתי לחבק אותה – סבתא שלי הייתה האישה המבוגרת היחידה שהייתה החברה הכי טובה שלי בערך.. חוץ מבר אבל בר לא מבוגרת כמובן, היא תמיד הביאה לי מתנות טעימות! תמיד אהבתי שהיא קפצה לביקור, היא אף פעם לא מודיעה כשהיא מגיעה.."מה את עושה פה?" , "אסור לי לבוא לבקר את הנכדה האהובה עלי??" צחקתי "את באת רק כדי לגרום לי להשמין!" , שמעתי רעש של שקית נפתחת " קודם כל תמיד כן, דבר שני הבאתי לך עוד משהו היום, קחי" .. אוקי הרגשתי משהו כמו יומן אבל לא בדיוק "מה זה?" שאלתי אותה, "זה יומן עם עט מיוחד שתוכלי לכתוב בכתב ברייל כמובן! את ילדה עם הרבה מחשבות כמו שאני מכירה אותך ואת צריכה מקום לפרוק אותן לפעמים".
התרגשתי מאוד מהמתנה , "תודה רבה סבתא!" אני מקבלת לאחרונה המון מתנות מיוחדות.. זה בטח היה יקר!.. "וכמובן אני לא שוכחת הנה הקאפקייקס שאת אוהבת!". ואו.. היום הזה הפך כולו למיוחד.
"בוקר טוב מתוקות שלי!" אבא נכנס למטבח, "מותק, את יכולה לקחת את הרכב היום, כנראה שאסע לעבודה עם ההסעה".
אמא לקחה אותו לצד ואני הקשבתי בשקט כי אני יכולה לשמוע קצת יותר טוב את כל הלחישות שלהם, "היום גברת הלן לוקחת אותנו לסיבוב קצר , היא רוצה להכיר את נגה קצת יותר טוב", אבא לא נשמע שמח מהעניין "אבל מה לגבי מה שדיברנו אתמול? את לא חושבת שזה קצת מסוכן?", "הכל בסדר, דיברתי עם גברת הלן על העניין אתמול, נגה לא יודעת אבל היא הגיעה לכאן ואמרה שיש להם מהשומרי ראש הכי טובים במלוכה".
"אל תקשיבי לשטיות שלהם" סבתא תמיד שמה לב למה שאני עושה.
"הם בזמן האחרון מתלחשים הרבה.. בגללי.. אני לא רוצה שהם יריבו".
"הו.. מותק תאמיני לי שזה לא בגללך.. הם אוהבים אותך הכי הרבה בעולם".
אמא ואבא יצאו מה"מחבוא" שלהם , הם הולכים לשם כדי שאני לא אשמע.. אמא קורנת כאילו כלום לא קרה ואבא רק אמר" שיהיה לכן יום נפלא! שמעתי שאתן הולכות ליום כיף!" ואז הוא נתן לי נשיקה במצח כרגיל.. מגעיל אבל פחות ואז הוא יצא מהדלת ושמעתי שהוא לקח את הרכב.
"אמא.. מה עם בר? היא תמיד באה לאסוף אותי בבוקר לבית הספר", "אל תדאגי כוכב שלי, היא אמורה להגיע עוד חמש דקות בדיוק כפי שאת יודעת.." כי בר מדייקת באופן מוזר כמו שעון …" נוכל להגיד לה ביחד שהיום את לא תלכי איתה לבית הספר" .. "אמא.. מה באמת קורה פה? אפילו ביום ההולדת שלי אמרת לי כמה בית הספר זה דבר חשוב .. בעצם.. מאז שאני זוכרת את עצמי כל יום הולדת אמרת לי ללכת." .. אמא נאנחה רגע ואמרה " נגה, לגבי ימי ההולדת יש סיבה לכך שהכרחתי אותך ללכת" .. המבט שלי פתאום הופנה כלפיה "אמא! די מספיק עם השקרים! הסודות! מגיע לי לדעת מה קורה פה! זה החיים שלי אני כבר לא ילדה קטנה אני בת 16!" דפקתי על השולחן חזק עם האגרוף שלי וכמעט שברתי את הכוס מיץ שלי.
"נגה, אני רוצה לספר לך אבל הכל בזמן את צריכה להבין.." ואז נשמעה דפיקה בדלת, זאת בר.. כמה שהייתי רוצה לשתף אותה בהכל.. היא לא תאמין לי בכלל.
פתחתי את הדלת "הי! מוכנה לבית הספר..? מה?.. את לובשת שמלה?" הקול המופתע שלה נשמע ברור ביותר, "כן, את לא תאמיני אבל אני לא הולכת לבית הספר היום.. אני ואמא שלי הולכות לטיול" .. "טיול..? כמו.. כמה ימים? או שבוע? ממתי את מפספסת בית ספר? היום יש בוחן באנגלית" .. נכון! שכחתי לגמרי , השארתי את הדלת פתוחה וצעקתי" אמא יש בוחן היום באנגלית לא נוכל ללכת!" .. ממש לא רציתי ללכת.. "הכל בסדר דיברתי עם המורה שלך היא מאשרת שתעשי אותו מחר." "ואוו" אמרה בר "אוקי.. נגה אבל אנחנו תמיד יושבות אחת ליד השניה בבחנים את זוכרת? אני עוזרת לך.." "תוכלי לעזור לי גם מחר? זה טיול של יום רק.. אני לא ממש יודעת לאן אנחנו הולכות" , "נגה, קדימה אין לנו זמן אנחנו צריכות לצאת מחכים לנו בחוץ" .. באתי להגיד לבר שלום ולסגור את הדלת , "רגע!" אמרה בר " תיקחי את זה.." היא נתנה לי חתיכה כזאת קטנה של משהו.. "מה זה?" שאלתי אותה "זה היה מחוץ לבית שלכם בתוך קופסה .. זה קצת נרטב אז הוצאתי את זה" עוד חתיכה של הצמיד? בוא נראה מה כתוב עכשיו..
"תודה בר.." נתתי לה חיבוק וסגרתי את הדלת ואז שמעתי דפיקה "נגה!" , פתחתי את הדלת "מה היה בקופסה?" שאלה בר, "זה בכתב המיוחד וראיתי שיש לך צמיד חדש.. זה מתנה?" .."אפשר להגיד" אמרתי לה, "אוקי, לאב יא מותק" ואז היא הלכה.
זה המשפט שלנו.. אפשר לומר, הפעם לא הסתכלתי על החלק , אמא הלחיצה אותי שמאוחר..אז הנחתי אותו במטבח על השיש.
לקחתי את המעיל שלי שהיה תלוי ליד הדלת ויצאתי החוצה, אמא סגרה את הדלת ואז הבנתי שסבתא גם באה איתנו.
"זה דבר שלא רואים כל יום" שמעתי את סבתא אומרת , "כן.. ככה זה אצלם" אמרה אמא ואז שמעתי אותה לוחשת לסבתא "זה לצורכי ביטחון הם מסיעים את אנשי המלוכה ברכב האמצעי ובשני הרכבים האחרים אלו שומרי ראש".
לא ידעתי מה לחשוב אז הייתי צריכה לדמיין.. שלושה רכבים שחורים עם חלונות שחורים בטח.. נוסעים בשיירה כמו ראש הממשלה בערך.. ואנחנו באמצע למקרה ש.. זה קצת הפחיד אותי האמת. לא ידעתי שיכולות להיות כל כך הרבה סכנות למלוכה.
נכנסנו לרכב האמצעי, הבנתי שגם גברת הלן נמצאת שם, "שלום גברת הלן מה איתך?" שמעתי את אמא מקשקשת בלי סוף , "אני מקווה מאוד שמספיק בטוח פה לנכדה שלי" שמעתי את סבתא תוקפת.
ישבתי בצד בשקט כי לא רציתי באמת להיכנס לכל זה או לשמוע פרטים.. בנוסף אחרי כל מה שאמא וסבתא אמרו לגברת הלן לא יודעת איך היא יכלה להמשיך לדבר ולהתעלם, היא פנתה אלי- "הנסיכה נגה, ברצוני לברך אותך". אוקי ממש לא.. "אוקי תעצרי פה" היא נשמע מופתעת "אני לא הנסיכה נגה, אני לא נסיכה עד כמה שאני יודעת, אני ילדה רגילה אז בבקשה בלי שמות תיאור כאלה ואחרים".
"בסדר גמור, נגה, אני אגיד שוב, ברצוני לברך אותך על שהגעת הנה היום בכדי לשמוע את הסיפור שלך ושל משפחתך".
"אני כאן, רק בגלל המשפחה שלי, והסתכלתי לכיוון אמא וסבתא, מבחינתי אין לי עוד משפחה, אבל כן ארצה לשמוע אממ.. את הסיפור." המשכתי לשבת באי נוחות, "נפלא ביותר, במיוחד בשביל זה הנני כאן היום, בראשונה אספר לך פרטים על משפחת המלוכה" , אהבתי שהיא אמרה את הדברים ככה, זה אומנם נשמע מוזר קצת ומתנשא אבל לפחות היא לא ייחסה אותי שוב למשפחת מלוכה.
"משפחת המלוכה מתגוררת כעת ובמשך שנים באחוזת “קרסטהיל”, אשר נמצאת במדינת "אסנוגה", האחוזה קיימת כבר עשרות שנים והמשפחה כולה גרה מאז מעולם. האמת שהסיפור שלך הוא יחיד ומיוחד, זו פעם ראשונה שכזה דבר קורה בממלכה". אני מניחה שהורייך רצו להגן עליך.
הקשבתי לסיפור שלה, אבל אני מבינה שהיא לא מקשיבה לי.. "אוקי, אמרתי כבר שההורים שלי כאן וגם לא שמעתי על מדינה כזאת."
גברת הלן גיחכה קצת "נכון, המדינה שלך קצת מיוחדת".
גילגלתי עיניים לכיוונה, "תקשיבי, כל הסיפור הזה נשמע לי קצת הזוי, יש בשם שלה את השם שלי.. ולאן אנחנו נוסעים בכלל?" .
היא נאנחה , "הייתי רוצה לקחת אותך לשם, אך עכשיו זה לא אפשרי" שמעתי בקול שלה עצב מסוים , "אני אראה אולי בהמשך בכל מקרה, אני זוכרת אותך מאז שהיית קטנה, אפשר להגיד שאני המלאך השומר שלך" , "אני מבינה שהכל כרגע נראה לך בלתי אפשרי או מוזר, אני מבטיחה שבקרוב הכל יהיה הגיוני יותר, יותר נכון מובן יותר, כן, השם שלך הוא חלק מהמדינה.. ככה זה כשנולדת יורשת עצר ,זו מסורת". התעלמתי שוב מהדברים שלה. "אבל תביני שכרגע המדינה לא נקראת ככה.. יש לה שם אחר וזה מה שצריך לשנות". הסתכלתי לכיוונה..
"אז.. לא ענית לי לאן אנחנו נוסעים".
היא ציחקקה לה ואמרה לנהג " ויקטור, אנחנו משנים מסלול, הולכים לקפוץ אל "עין הלילה", ואל תעשה פרצוף". ויקטור היה נראה לי קצת מבוהל או משהו לא יודעת למה אבל הוא שתק.
" אוקי.. "עין הלילה?" רציני? זה כינוי לעטלף" .. גברת הלן הוציאה משקה מיוחד מהארון ומזגה לכולנו בכוסות "בואו נשתה לחיי נגה, שמעכשיו ולנצח היא תמשיך להיות חכמה וכמובן מיוחדת" .. כל העניין נשמע לי קצת הזוי "אמא.. מה זה המשקה הזה?".
"גברת הלן, האם זה הכרחי?" , "אכן, הכרחי, לא ביכולתי לספר ממה המשקה עשוי, אך אוכל להגיד שהוא טעים במיוחד".
"אוקי, אם כך נוגה, את יכולה לשתות אותו" , בסדר.. חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, "דבר אחד אחרון לפני שאת שותה נוגה, "עין הלילה" קצת שונה מאיתנו אז אל תבהלי. "זה לא שאוכל לראות אותה בכל מקרה" צחקתי ואז שתיתי.
כל העולם שלי התהפך, הרגשתי שאנחנו זזים במהירות האור או משהו, יכולתי לראות משהו.. כמו נקודת אור.. מצחיק שאני אומרת את זה כי בעתיד רק אדע כמה נכון ומצחיק המשפט הזה.
תגובות (0)