המנקה

מושב פנוי אחד נשאר בקרון המחלקה השלישית, המלא בדחיסות כבדה של אנשים עייפים מעמל השבוע. מולו ישב איש צעיר בלבוש פשוט אך מוקפד שלראשו בארט. האיש הצעיר היה תוהה על זהותו של האדם שעתיד להתיישב לנגדו, ואם הוא מתכוון לצפות במה שרוב האנשים ברכבת בוודאי מתעניינים בו, גם אם הם לא מתיישבים דווקא בקרון זה. הוא אמנם לא נוסע ברכבת מדי יום, הוריו שכרו לו חדר במרכז העיר בקרבת האוניברסיטה, אבל היטב הכיר את שעות הצהרים של סוף השבוע, והאנשים הרבים החוזרים כפופים לביתם, בידיים מלאות אך יגעות. אנשים אלו וודאי היו שמחים למראה הנדיר שירגש את רוחם ויוסיף צבע לאפרוריות חייהם.
אולם בתחנה הבאה לא התיישב שם אדם. כך יצא, ומספר האנשים שירדו היה זהה למספר הנוסעים החדשים. האיש הצעיר היטיב את חליפתו והידק את כובעו כעומד, למרות צפייתו שנדחתה, להציג את עצמו. הוא הפנה את מבטו מהכסא הריק שלפניו למראה השדות הנמרחים בחלונות בחולפם. כך, הוא תהה תוך שהוא מוסיף חשיבות לארשת פניו, האדמות משתנות, והבתים והאנשים עוברים -חולפים, אבל החוקים לעולם נשארים ומעמידים את הכל ואת כולם על הסדר. הוא מלמל אך לא שם לב לכך שכן קולו נבלע בפטפוטיהם של האנשים סביבו. וחברה שכל אזרחיה מצייתים לסדר הטוב, בה אפשר לחיות חיים יציבים ובטוחים.
ובתחנה הבאה עלה האדם הנוסף, גבוה ושפוף, והתיישב מייד במקום הפנוי. הצעיר חייך לעצמו בחצי פה, והנוסע החדש חש באי נוחות. מבוגר נראה זה, האיש הצעיר היה מעריך את שנותיו בחמישים, לבוש מעיל רחב שאינו מקפיד בנקיונו ונעלי גומי שחורות. שיערו האפור סתור ופרוע מהרוחות שבחוץ, והוא ניסה לסדרו בתנועות גסות. כובע, כנראה, לא היה לו. פניו היו כבדות ונפולות, כמו רוב אנשי הקרון, אפו דק ונשרי, ועיניו הקטנות, שצבען לא ברור, התחמקו כל העת ממבטים.
הצעיר גילה קושי בפנייה לאיש שאכלס את המושב שמולו, הוא תמה על עצמו, והדבר אף גרם לו לגרד בלי משים מתחת לכובעו ולהפנות מבט שוב לעבר השדות החולפים. ובכן, אין ממה לחשוש, חיזק את עצמו לבסוף והרגיש איך חוזר אליו הבטחון אותו עמל להשיג בשנים האחרונות בעיר הגדולה. לבסוף פנה אל האיש שזימן לו הגורל.
"סלח לי אדון, מוטב אולי שתשב במקומי, כי הרוח נושבת לכיוונך, ולאדוני אין כובע…" והוא הורה בידו לעבר החלון הפתוח כמה מושבים לפניהם.
האיש המבוגר הפנה את מבטו לעבר הצעיר ותקע בו עניים אטומות. הוא הנהן בראשו כמודה לו, או שמא רק כמבין, והוסיף "אין צורך, אני השארתי את הכובע בבית".
חוסר סבלנות ניבט מקימוטי פניו וטון דיבורו, אבל הצעיר הרשה לעצמו להסיק מהתנצלותו בעניין הכובע, שיש בו פוטנציאל לשיחה מעניינת. "ובכן," הוא שאל, "רוחות עזות בחוץ -מה אומר אדוני- האם תדחה ההוצאה לפועל?"
האיש הביט בו בעניים פוזלות והשיב לקונית- "לא".
"גם אם השמים יפלו, המלך לא יסכים לדחות את מופע הראווה הזה". אדם נוסף, בעל תווי פנים חדים ושיער בהיר שישב לימין הצעיר, מיהר להשחיל את דברו.
נראה שרק על הצעיר עשתה האמירה רושם, והוא הפנה את מבטו אליו בשאלה, "האם יודע אתה במי מדובר?"
"כן, כן, כמובן שמעתי. מאשתי שמעתי. הגברת מעורה בכל העניינים האלה" הבחור דיבר באופן שוטף, נראה דואג שמא לא יספיק לגמור את דבריו. "שמו ז'וזף גוטייה, והוא היה מתועב מאוד, רצח ילדים, זה מה שאני יודע. ילדים, ומשום כך היא, כלומר, אשתי, מבקשת לראות את עריפת ראשו. היא יצאה מהבית הבוקר, בתואנה כלשהי הקשורה בחברותיה. ואני נוסע כדי למשוך אותה מהקהל הארור גם הוא. אם לא אעשה זאת, חולה היא תחזור לי הביתה"
"אכן, אין זה נאה שנשים תראינה את המחזה הזה" הנהן זה שלידו. "ובכלל, עסקי המשטרה אינם מעניינן, וטוב אתה עושה…"
"ובכן, מדובר ברוצח ילדים?" האיש המבוגר קטע את דברי הבחור הראשון, ופנה לראשונה, בשאלה.
"לא" מיהר הצעיר להשיב ופנה לבחור שלידו "הוא אינו מדייק. אדון גוטייה היה שודד דרכים. היתה לו משרה ממשלתית שפוטר ממנה בגלל שהתנגד לחוק שיצא אז. בכל אופן הוא הגיע לידי כך שהתגרש מאשתו, או, כפי שאומרים, וגם אני חושב כך, היא בקשה להתגרש ממנו, ונמצא שודד ילדים, משום מה רק ילדים. הוא נעצר, הודה וגם נכלא לתקופה מסוימת, ושם הוא רצח את הסוהר שלו. שנה וחצי התמשך משפטו עד שסוף סוף נקבע העונש הראוי. האם מישהו יכול לפקפק בעונש הזה שמגיע לו בצדק ויושר?"
"אם אתה אומר, יתכן… אני אין לי בקיאות בעניינים אלה", השיב לאחר זמן המבוגר בפרצופו הנפול. הבחור הבהיר חיפש ולא מצא מה לומר.
"אבל מתפלא אני עליך," הבחור הצעיר פנה שוב ליושב מולו, "שלא איכפת לך כלל מהמראה הנורא שאתה עומד לצפות בו"
"האמן לי, אדון צעיר, יותר ממך איכפת לי." והוא עיקם משום מה את פרצופו בגועל. "גם יותר מאשתך, האמן לי.." הוא פנה גם לעבר השני.
"וכי אין זה חשוב בעיניך מדוע נשפט אדם באופן כה אכזרי?" המשיך הצעיר שלמולו.
המבוגר חזר להחליק על שערו הסורר, הוא לא נסה להסתיר שרוחו נחלשה פתאום, אך נראה שהוא מתאמץ מאוד בניסוחו "הרי הוא נשפט. מישהו כבר חתם את גזר דינו, והביצוע מתמשך, למעשה, רק שניה אחת- אני מתכוון, אחרי כל ההצהרות והוידויים, הברזל יורד על ראשו- והנה בכך הכל נגמר, כולם יכולים להתפזר, לחזור לבתיהם. אבל הפעולה עצמה- רק שנייה אחת…"
הרוח מהחלון הפתוח התחזקה, וכמה טיפות קפואות הספיקו לגעת בראשים חשופים, עד שסדרן הגיע לסגור אותו. "סלח לי, איני יורד לסוף דעתך, אתה רוצה לומר..?" החזיר הצעיר את השיחה למקומה, ברקע הטיפות המכות בחלון, וחולפות במהירות.
"אולי שניה זה עבורך, אדוני" התפרץ שוב הבחור הבהיר "נסה לשוות לך שבדעתו של הנידון- השנייה היא נצח, היא התו האחרון והארוך…"
"זה אני לא יודע" ביטל המבוגר ביד כבדה "אבל אתם מה אתם יודעים מהצחנה שנותרת שם אחרי שכולכם מתפזרים, מהדם שמותז לכל עבר מעורקים חתוכים יפה-יפה. ואתם יודעים למה זה, הלב, הלב שלו, של המת, עוד ממשיך לפעום בהתרגשות, לא מבין, בעצמי ראיתי זאת, הגפיים מפרפרות ומשפריצות את הדם שעוד נשאר על הבגדים שלהם. ובלילה באים כלבים ללקק את מה שאני לא הספקתי לנקות. לא. אני דווקא שמח שהדבר ייעשה בגשם…"
עוד הוא מדבר והרכבת נעצרה בתחנה ליד הכיכר המרכזית, ורוב אנשי הקרון הצטופפו בדלתות. הבחור שישב מימין קם וביקש לרדת מיד, שוכח להפרד מבני שיחו שנותרו ישובים עוד לרגעים בודדים.
"לא ידעתי, אדוני המנקה, שזו עבודתך, אני מצטער מאוד" לחש הראשון לעבר היושב מולו, שלא מיהר לרדת.
"על מה תצטער," עיניו נפקחו כשהביט לאחרונה בפני בן שיחו המשכיל "הרי כך אני מרוויח ביושר את כספי"
והם ירדו מהרכבת וחיפשו בין ההמון כל אחד את מקומו.