זוגיות

זוגיות/שלומית קלדרון

שלוש שורות כחולות מפרידות בין עברה לעתידה. משפטים קצרים ונחרצים חד משמעיים, פרי תכנון קפדני ומדוקדק. מה שהיה לא יהיה עוד, ולא יחזור לעולם.
כשיפקח את עיניו בבוקר היא כבר תהיה על הרכבת לנתבג נושאת עימה את "אוצרותיה" ארוזים בתוך מזוודה קטנה. הוא יזנק מהמיטה כשיגלה שאיננה עוד לצידו ויקרא בשמה "דנה! דנה? איפה את?" יחפש בסלון, במטבח ובמקלחת וישמע את השקט פתאום. אז ימצמץ ויסיר את קורי השינה מפניו העייפות רק כדי לקלוט בזוית עינו את דף הנייר הצהוב שהניחה על שולחנו באישון ליל. בצעדים מנומנמים יתקרב ויאחז אותו בשתי ידיו ומיד יזהה את כתב ידה הזעיר והקליל כמרחף בין השורות ומתנדף לו משם. לא היה כל טעם להלאות אותו בהסברים מיותרים, כך חשבה, רק בהודעה לקונית באותיות מרוסקות כפנינים דהויות שפג קסמן וסר חינן, מתחברות זו לזו בקשרי אוויר קטועים כמו מחרוזת רפויה. כל פנינה חוויה כושלת, שנות ניסיונות עקרים לשיקום חיי השותפות. חוסר התיאום המובהק שהיה ביניהם כמוהו כרווחים המשתנים בין המילים, בגודל ובצורת האותיות הבלתי אחידה ואלה אף יעידו על סערת הרגשות המתחוללת בתוכה לאחרונה. על אש קטנה בישלה את תוכניתה והנה היא כאן ועכשו קורמת עור וגידים בתיזמון מושלם, נעדרת השתהות מיותרת בסימני פיסוק. הארובות הרחבות שנפערו במרכז הכתוב מפויחות ומעושנות כימיהם ולילותיהם מקפלות בתוכן את צלקותיה העמוקות בזו אחר זו. אמנם, במילה "עוזבת" נותר קודקודה על הת' ככובע סומבררו – שריד יחידי למוצאה, הרי עדיין לא איבדה לגמרי את הראש, אך בת' של "אותך" התקמרה כמו חתולה משותקת מפחד נביחותיהם של כלבי הרחוב.
רק שולי הדף שהותירה הולכים ומתרחבים כקונוס, מחשיכים את עיניו.
*
"את ילדה קטנה.." נהג להטיח בפניה ולצחקק בלעג מאחורי גבה כשהחלה ברוב תמימותה לפשפש בקדחתנות בכל פינה, כתרה אחר יום האתמול מקצה הבית עד קצהו, מאמינה שתימצא את מבוקשה ותוכל לצאת למשרד לבושה כיאות. ימים ארוכים שיתפה עימו פעולה, מנסה לשכנע את עצמה שהכל נעשה מתוך בדיחות הדעת הקלילה שלו וזו דוקא היא הבעייתית חסרת ההומור ורוח השובבות, שטרם הפנימה את כללי המשחק. הריטואל היה קבוע, רק הולך ומכה שורש, מוליך אותה עקלקלות בנתיב ללא מוצא בתוך מבוך סבוך.
דקות ארוכות של נבירות במקומות הצפויים ובאלה הפחות הפכו לשעות מורטות עצבים של משחקי מחבואים. בעל כורחה אולצה לאתר, ללא הצלחה, את הגרב החסר לפתע בדיוק בשעת הדוחק בין שבע לשמונה בבוקר. גרביים מטבעם הרי נעלמים בכביסה מסיבה בלתי ברורה לא רק אצלה, גם במשפחות טובות לא פעם, אבל בדירה הקטנה זה לא אמור היה לקרות מידי יום ביומו. זוגות זוגות נהגה לתלות אותם על חבלי הכביסה במרפסת באטבי פלסטיק צבעוניים ובמו ידיה גם להסירם משם כשיבשו. אז הניחה כל זוג יחדיו, גילגלה וקיפלה בהדיקות, גרבי צמר מפוספסים, מנוקדים, גרבי כותנה חלקים, קרסוליות וברכונים מניילון, סידרה אותם אלה לצד אלה לפי הצבע, האורך ועונות השנה בסלסלה העליונה מעל זו של הלבנים בחדר הארונות עד שפגעה בהם מכת ה'אבדות'. תעלומת 'הגרביים הרווקים' החלה להטרידה ולהדאיגה, אך לא עוררה עדיין את חשדה כסנונית ראשונה המבשרת את הבאות.
אפילו משקפי המולטיפוקל, העזר כנגדה במלאכת החיפוש המתישה אחר בן הזוג העלום, לא הצליחו להאיר מקרוב את עיניה הרואות, לא כל שכן לחדד את הראייה הנחלשת למרחק. חוזרת ובודקת היטב שוב ושוב מתחת למיטות, לשמיכות, בצדי הכורסאות, ובכל מגירה קיימת – ללא תוצאות. קוצר הזמן הכניע אותה לבסוף. בלית ברירה היתה מתפשרת וגורבת באי נוחות בן זוג רווק פרוד אחר ויוצאת בבהילות לעבודתה כששני הזרים מוסתרים ניכלמים על כפות רגליה מתחת למכנסיה הארוכים. 'עיכוב מכוון' הגתה מונח אישי להסביר את התנהגותו המוזרה בראשית תקופת ההתגלות. "הוא בסך הכל זקוק לכמה דקות נוספות של הנאה במחיצתי כל בוקר לפני שישקע לעוד יום של מחקרים אקדמים וכתיבת התיזה" היתה טווה תקוות שווא על התבגרותו המאוחרת הצפוייה, לכאורה.
החיפושים הנואשים מידי בוקר הוציאו אותה מדעתה כמעט, אבל היא היתה נחושה להמשיך ולספוג את התעלולים שלו, לבלוע את החצץ. גם כשנעלמו פריטי לבושה האינטימיים ואביזריה האישיים מתיק האיפור בזה אחר זה לא אמרה נואש. היא ידעה דברים קשים מאלה, יהי כך! ניחמה את עצמה, ובלבד שלא ישתמש בשפה אלימה ולא ילמדה את נחת זרועו כפי שנהג לעשות אביה בילדותה. "זו לא התעללות" אמרה בליבה ופרשה לקולא את מעשיו, מתייפחת בודדה בסתר, מרוקנת וחסרה כגרביים בודדים שידעו ימים אחרים. רק את המניע ביקשה לגלות, כנוטלת לעצמה את תפקיד 'המטפל' בקשר הזוגי ההזוי הזה, לא מצויידת בכלים הנכונים, מיחלת ליום בו יאות להצעתה לקבל טיפול מקצועי.
"יש לך בעיה רצינית ואתה מתעלם ממנה כאילו כלום, איך אפשר להמשיך ככה? אתה זקוק לעזרה! מיידית!" היתה חוזרת ומפצירה בו "אתלווה אליך לטיפול ואצטרף למפגשים, אם תרצה, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל הפעם עברת את הגבול!" נהגה להתרפס בנימה אמתפית מידי עם כל עליית מדרגה. מעולם לא הזכירה אופציה לעזיבה או הסתלקות, רק תוהה בינה לבין עצמה אם וכאשר תתרחש ומה יהיה איתה, מה יהיה איתו, מספיגה את דימעותיה בתוך הכר בלילות.
"כאשר יגורתי בא לי" מילמלה בלחש כש"המשחק" עלה לשלב הגמר, שלב הנעליים הנעלמות. לאחרונה היה מתעורר בבקרים דקות ספורות לפניה ומוצא מקום מסתור לנעל אחת, נעל ימין על פי רוב, במקומות שאיש לא היה מעלה בדעתו. פעם מצאה אותה במקפיא מגולגלת בתוך שקית הפיתות ופעם מאחורי תנור הגאז מוצמדת לקיר, פעם בתוך סיר ריק ופעם בדלי מכוסה בסמרטוט הרצפה הרטוב למחצה. האם תדע להתתגונן מפניו? להתחכם ולהחביא את נעליה כדי שתוכל למצאם בבוקר כשתקום לעבודתה?
מידי ערב הטמינה את כל בגדיה ואת נעליה בתוך שקית ניילון והניחה מתחת למזרון עליו ישנה כפק"ל – חיילת צייתנית בשמירה ובהגנה על נשקה האישי. עד מתי תוכל לשאת את החרפה? ופז"ם אין!
*
קרן שמש חיוורת ביצבצה לאיטה מבעד לחריצי התריסים המוגפים מנסה להאיר את חשכת עולמו אשר באחת חרב עליו. יומו הראשון בלעדיה. מעולם לא חש צורך להתכונן ליום הדין. הכל היה מובן מאליו בברית שבעל פה שנכרתה ביניהם בזמנים יפים יותר. מעודו לא טרח להבחין במבטה ההולך וכבה, בגופה הכחוש הניצב כעמוד התווך בחלל הריק והמשיך להישען בכל כובד משקלו על גופה הדקיק, השברירי, כעיוור-חירש אטום לרחשי ליבה. ומה יהיה עליו עתה?
תמונות תמונות חלפו במוחו כמו רק אתמול הצטלבו מבטיהם על הסרט הנע בסופרמרקט השכונתי, אך לא היו שם מעולם. ללא ניע נותר עומד במקומו, מיותם ובוהה בדף הנייר הצהוב שבידו.
על המסוע בשדה התעופה כבר נשקלה כבודתה המצומצמת לכף זכות ונשלחה להמשך דרכה בבטן המטוס.