הוא טובע

מחפש בקדחנות, רצון מתועב חסר מעצורים, עיניים אשר לחשק בהן אין גבול, ידיים אשר אוחזות בכל מה שרואות.
אדם הטובע בחשכה אשר רק הוא רואה, מחפש דרך למלא את החור שנוצר בליבו, החור שהחשכה ממלאת אותו בערמומיות. כאלו רק חכתה לרגע בו יהיה שם ריק, לרגע בו הכל יתמוטט כמו קירות אחר רעידת אדמה, כמו הנמל לאחר צונאמי או ערים לאחר הפצצה.
אלוהים,
אלוהים,
אלוהים,
למה הכאב כל כך חזק? למה הכאב מרגיש כמו רעל בכל הגוף, למה הכל שוקע באפלה? למה אין יותר במה לאחוז, אין למי להתחנן לאותה עזרה?
הוא מנסה בכל הכוח, בפזיזות ואימפולסיביות, לנתק את אותה החשכה ממנו, מהר לפני שישקע עמוק יותר, מהר לפני שלא יאמין שיוכל לצאת. מלחמה נגד הזמן, מלחמה נגד האופל, מלחמה נגד עצמו. הוא זועק, אך הוא היחיד ששומע, הוא שורט, אך הוא היחיד שנפגע. הוא בוכה ודמעותיו מכות על הרצפה הקרה שעליה הוא שוכב
ונחנק.
ונחנק.
ונחנק.
ומרגיש את החשכה, את הדממה, את האפלה, נכנסות באיטיות לקנה הנשימה, מציפות את מוחו, את ליבו, את ראותיו. או מרגיש אותה עוברת בבטנו ומעבירה כאבים בגבו. היא מחליטה לגור בתוך גופו. והכל מאבד את משמעותו, כל מאמציו ורצונותיו. אפילו תקוותו, לאחוז בדבר מה לפני שתבוא האפלה ותוביל לנפילתו. והוא מרים את מבטו לתקרה, גופו דומם ורק את ליבו הוא שומע, והוא פועם. "אז אני חיי?" שאל את עצמו, קולו כשל מת. הקירות שותקים. "או שאני מת?"
מת.
מת.
מת.
הוא עוצם את עיניו, נותן לקולות האכזריים להתעלל בו. הוא לא חשב שיטבע כל כך מהר, הרי הוא התחיל להשתכנע שלמד לשחות באותה האפלה שחונקת אותו. הוא מחייך קלות, חיוך כל כך חלש, חיוך כל כך נואש, ובוכה. הרי בסך הכל הוא לא ביקש הרבה, רק למלא את הריקנות. אבל הוא רק שוכב שם, בקרקעית האפלה
וטובע
וטובע
וטובע.