אהבה על גבול שנאה- פרק 1- ברצלונה או ריאל מדריד?

נקודת מבט של רוני:

"יש לך מסטיק?" שאלה חברתי הטובה ביותר, אור. "לא חושבת שיש לי, שנייה אני אבדוק" עניתי לה בזמן שצעדנו אל עבר הבית ספר.
היום הוא היום הראשון ללימודים, ואני כבר בכיתה ח', ואני לגמרי בשיא ההתרגשות!
"רוני ואור חכו לי!" שמעתי צעקה רגע לפני שנכנסתי אל בית ספרי, הסתובבתי וגיליתי שידידי הטוב איתן כבר נמצא מולי.
"בואו נכנס יחד" הוא הציע לי בשמחה, "אבל חשוב שזה יהיה ברגל ימין." הוסיפה אור בהתרגשות, וכך נכנסנו שלושתינו ברגל ימין אל הבית ספר כשההתרגשות בליבינו בשיאה ליום הראשון של הלימודים.

נכנסנו אל הכיתה ותפסנו לנו מקומות, אני תפסתי בשורה הראשונה בצד ימין כשלידי מליסה.
ואיתן תפס שולחן מאחורינו, כשלידו חברו הטוב רועי.
"אה! אור מה עם המסטיק?!" נזכרתי בשאלתה של חברתי הטובה, שנשאלה מלפני כמה דקות ספורות.
"בסוף אני לא צריכה מסטיק, אני פחות רוצה חפירות של מורים על היום הראשון כמו: 'למה את עם מסטיק?' ו- 'חצופה'. "
היא חיקתה בקול מעצבן את המורים שלנו משנה שעברה שהיה לה איתם לא מעט "אי הבנות".
"אולי בסוף היום, כשיגמר בית הספר." הוסיפה בנחמדות.

עם הזמן יותר ויותר ילדים נכנסו אל הכיתה ותפסו מקומות. כשכולם דיברו והעבירו חוויות מן הקיץ, לפתע נכנס מורה בסביבות ה-40 אני מניחה. "כולם שבו במקומותיכם בבקשה." ביקש בנחמדות.
"קוראים לי נוח-" התחיל לומר וכבר ציחקוקים החלו בגלל השם שלו.
"כן. אני יודע, השם שלי מצחיק. אבל אשמח אם תרגיעו עם הציחקוקים שלכם ושנתחיל את השנה בכיף." אמר ומיד הציחקוקים הפסיקו.
"אז כמו שאמרתי קוראים לי נוח, אני בן 39 ואני הולך להיות המורה לספרות שלכם השנה. אני מקווה שנוכל להתחיל את השנה בכיף ובנעים." אמר בנעימות.
ובכן, הייתי קרובה בניחוש הגיל.
"נתחיל בכך שנעבור אחד אחד, וכל אחד יציג את עצמו למשל: אני נוח, בן 39 ואני אוהב את ריאל מדריד-" התחיל לומר אך מיד קטעו אותו, "מה פתאום ברצלונה הכי טובה!" אמר רועי בצעקה, וכך החלו הויכוחים בכיתה בין כולם ונפסקו כאשר המורה נוח דרש שקט.

"אני מבין שיש פה חילוקי דעות רבים, אבל בבקשה שזה לא יקרה שוב. לפחות לא בשיעור שלי." ביקש ברכות.
"אה, וריאל מדריד הכי טובה." הוסיף נוח, כי ידע ששאר הכיתה צריכה להיות בשקט לפי דרישתו.

עבר שעה של הכרויות מצד כל התלמידים, וגם נוספו אלינו לכיתה שני תלמידים חדשים: הודיה ונועם.
נועם נראה כי יותר התחבר לבנים, והודיה לבנות.
היום עבר בצורה חלקה, אני ואור בדרכינו הביתה.
"תגידי מה עם גבריאל?" שאלה אור בזמן שאנחנו בדרך לשכונה בה אנחנו גרות.
"לא משהו, רבנו בקיץ ולא דיברתי איתו כל החודשיים. ות'אמת? גם אני לא ממש רוצה לתקשר איתו כרגע, אני ממש נעלבתי ממנו בקיץ." נאנחתי.
"יש מצב שאת עושה לי טובה?" שאלה אור.
"תלוי איזו." השבתי לה, מקווה שהיא לא תבקש משהו קיצוני כמו כל הפעמיים האחרות.
פעם אחת היא ביקשה ממני לטעום את הדם שלה, אחרי שהיא ראתה דמדומים.
היא מטורפת.
"תתני לי את המספר טלפון של גבריאל, בבקשה!" התחננה.
"לא!" השבתי ישר אחרי ששמעתי את שאלת.
"למה לא?!" דרשה הסבר.
"כי אני לא פשוט 'אתן' לך את המספר טלפון של מישהו אחר ללא רשותו." הסברתי לה כמה שיכלתי.
"בבקשה רוני!" התחננה שוב ושוב.
"לא, לא ושוב לא! בבקשה תביני שזה לא נתון להחלטתי, זה המספר טלפון של גבריאל לא שלי. אין לי את הזכות לתת לך אותו ללא רשותו!" הסברתי לה שוב בתקווה שתבין.
"אוף, אבל אם תשלימי איתו תבטיחי שלפחות תדברי איתו קצת עלי." ניסתה אור את מזלה.
אין מצב, חשבתי בראשי.
"בסדר" עניתי לה, בידיעה שאני הולכת להתחרט על זה.