התרופה לכאב: פרק שלישי- פה קבור הכלב

התנשפתי בחוזקה, גופי רעד. והנה.. אני שוב בתוך מים עמוקים רק הפעם המים היו צבועים בצבע אדום כדם. אני לא מפסיקה לצרוח לעזרה מבעד למים אני רואה את ריאן ורחמים מחייכים אליי חיוך אפל "נקמה" אמר ללא קול. צרחתי, לא הפסקתי לצעוק ואז נשמע שיר מוכר.. התעוררתי מן המחזה הזה כשנוראל טילטל אותי קלות וזעק את שמי. פקחתי את עיניי באיטיות. "נוראל.." מילמלתי וחיבקתי אותו בחוזקה. "למה עשית את זה?!" הוא צעק, למרות שידעתי כבר שהוא צועק על ריאן, המשכתי עם המחזה של הילדה הנאיבית למרות שרציתי לדפוק את הראש בקיר מרמת הקרינג' של הילדה הזאת שאני משחקת. זה כלכך מביך.. אלוהים.. אבא שלי בטח מתהפך בקבר מהפדיחות שאני עושה לו כרגע. וזה רק בחצי יום! מה יהיה בהמשך?!
נרתעתי לאחור בעיניים מבוהלות. "מה עשיתי?" מילמלתי בקול של ילדה שעומדת לבכות. "לא את! היא!" אמר והצביע על ריאן. "אופסי" אמרה בקול חמוד ורציתי לחנוק אותה. "מה את משחקת לי אותה תמימה יא כלבה?! לא מספיק שאת עוזרת לכלב המעורר רחמים הזה להרוג אותי, את עוד עושה לי פה התקף לב?! ועוד משחקת לי פה את עצמיך תמימה! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב! אם עוד פעם אחת, אבל רק עוד פעם אחת את או החבר המוטציה שלך תתקרבו אליי אני אתלוש לך את כל השיערות מהמקום ואקשור אותך לעץ וארצח אותך במו ידיי ביסוריים בזמן שהחבר היקר שלך יבלה עם דעש ואז אני בלוויה שלכם אביא את עומר אדם שיעשה חפלה וארשום בקבר המגעיל שלכם שאגב אני אדאג לירוק עליו כלום יום 'פה קבור הכלב'." התנשפתי באיפוק. אוח כמה שרציתי להגיד את זה… בחיים שלי לא הייתי כלכך מאופקת. "מה זה 'אופסי' יכולה לגרום לה לשקוע שוב בתרדמת!" צעק. "מי את?" מילמלתי בשקט. "אז את באמת לא זוכרת" הפתעה אמיתית נכרה בקולה. אני נשבעת שאם זה ימשיך ככה אני אתפוצץ. הנחתי את ידי על ליבי שפעם בחוזקה. פאק.. אני מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ. ניצוץ זדוני צץ בעיניה והיא דחפה לידי במהירות כדור וכוס מים וכאב חד הכה בי. שתיתי את הכדור בכהות חושים. "אני מקווה שהכדורים שרחמים נתן יעזרו" אמרה ריאן וחנקתי. לעזאזל, לא, לא, לא. שיט. לא. למה?. מה לעשות עכשיו? אני לא יכולה למות!! אני חייבת לנקום!! אני חייבת לשרוד!!! הדמעות זלגו לאיטם. לא. אני לא מאמינה.. לא.. חשתי את נשימתי נהפכת לכבדה ונפלתי כמו סחבה על גופו של נוראל. אני חייבת לגרום לזה שהוא לא יתן להם לתת לי את הכדורים האלה.. אבל איך? ואז.. צץ רעיון בראשי רציתי לחייך חיוך זדוני אך האפלה הכבידה עליי ונעצרתי.
קמתי והתחלתי לחפש במגירות במהירות, לא היה אכפת לי, שידעו הכל, זה לא מעניין אותי יותר שלפתי את הטלפון והאוזניות שלי מהמגירה והדלקתי את השיר ההוא.. השיר שעזר לי בזמנים קשים. 'צבעים' של גיל ויין.

עצמתי את עיניי מאזינה לשיר והתחברתי במהירות לשיר.

כעבור שלוש שעות-

היא התבודדה בין העבר להווה והמשיכה לבכות כאשר שמעה את אותו שיר שוב ושוב. השיר ההוא.. הזכיר לה את עצמה היא שרה את השיר בשקט עם הזמר אף על פי שקולו שבקע מן האוזניות היה חזק יותר.. זו כבר השעה השלישית שהיא שוכבת על מיטתה עם האוזניות ומתעלמת מכל מי שנכנס ושומעת את אותו השיר שוב ושוב. נוראל הביט בה מיואש מן הניסיונות וניסה להבין איך בדיוק היא מצליחה לשבת כלכך הרבה שעות ולהקשיב לאותו שיר שוב ושוב בלי להתחרפן. היא לחשה לעצמה את מילות השיר בכאב. הוא הזיז שיערות סוררות שנחתו על מצחה וליטף אותה בקלילות, ידו חלפה בקלילות לאורך שיערה היפייפה והארוך הוא לקח סיכה ואסף אותו בעדינות. הוא הוריד אוזנייה. "מה קרה? את נראת… בודדה" הוא אמר בקול עדין. היא פשוט הנידה את ראשה, נשענה עליו וחיבקה אותו בחוסר אונים כמו ילדה קטנה. כעבור מספר שניות חזרה ושקעה במחשבותיה. 'השיר מרגיש כמו פעימות לב.. כאילו שקוראים אותי.. כאילו פיתאום העולם קורס והשיר הוא הדבר היחיד שמחזיק את העולם' היא רצתה להגיד לו אבל לא הייתה מסוגלת לדבר איתו לסלוח לו ולה על כך שנתנו לה לשתות את הרעל הזה. ריאן נכנסה לחדר. "היא עדיין ככה?" שאלה, היא לא קלטה ש'היא' שומעת אותה וש'היא' שונאת שקוראים לה 'היא' כי יש לה שם והיא יודעת אותו טוב מאוד. "אולי תקשיב לרחמים לשם שינוי ותתן לה אותם על בסיס קבוע? תראה היא רגועה פי 1000 עכשיו ממה שהיא הייתה מאז שהיא התעוררה" שאלה בקול כביכול בדאגה. 'שקרנית, כלבה, אני רוצה לחנוק אותה. ברור שהיא תגיד את זה כדי לעזור לכלב המעורר רחמים הזה (רחמים). היא עזרה לו.. אני לא אסלח לה לעולם..' קולו העבה והנזעם של נוראל עצר אותה מרצף הגידופים על ריאן. "נראה לך שאני אתן לה לשתות שוב את החרא הזה?! סתכלי עליה! תראי אותה היא שקעה בתוך עצמה. אני שונא לראות אותה ככה! היא נראת אומללה… אני לעולם לא אתן לה לשתות שוב את השיט הזה" היה נדמה לשתי הגבירות הנוכחות בחדר שיוצאים לו הדים מן האוזנים. 'כן!! יש אלוקים!! ישתבח שימך לעד! כבר התחלתי להשתגע, אבל זה עבד! תודה לאל' היא רצתה לצעוק ולקפוץ מאושר אבל אז.. ראתה את פניו. הוא נראה אשם, מודאג ועצוב. היא רצתה להרגיע אותו.. לתת לו חיבוק… להגיד שהיא בסדר.. עד שעלה במוחה הזדוני המחשבה 'השפעה של תרופה נמשכת בערך 8 שעות אז מה שנשאר לה זה להיות ככה עוד 5 שעות והיא לא תשתה את זה יותר ותציל את עצמה מהרעל הזה אז מגיע לו שיסבול קצת על זה שהוא נתן לה לשתות את הרעל המזוין הזה' אמרה בליבה. היא התקפלה בשקט ושקעה לתוך השיר. נוראל נשאר איתה כל הזמן אם הוא היה צריך ללכת הוא היה סוחב אותה איתו. היא לא נאבקה היא רק הייתה שקועה במחשבותיה כל היום.. הוא חיבק אותה בעדינות. "בואי" לחש, אחז בידה בזהירות ומשך אותה לכיוון המכונית. משום מקום נזרקה עליי אבן והיא תפסה אותה מתוך אינסטינקט. "או.. אז גם כשאת בלי זיכרון את מושלמת בהכל?. המראה, האינסטינקטים, ואפילו נוראל עדיין שלך! אני.. פשוט… רוצה….." נשמע קולה של לינזי הקנאית שהתכוננה להסתער עליה עם עוד מספר אנשים.'לאן נוראל נעלם?! מה הולך פה?!' שאלה את עצמה והבינה שאין מצב שהוא יוכל להתמודד עם החבורה הזאת אז טוב שהוא לא נמצא. הם הסתערו במהירות על הילדה 'המסכנה'. היא נשמה עמוק ואיפה שהוא בתוכה חייכה חיוך ענק. היא תפסה שני גברים בערך בני 18 מצווארם ודפקה את הראשים שלהם זה בזה ואחר כך היא זרקה אותם על שתי בנות, מצד ימין ושמאל הסתערו עליה עוד שתי בנות והיא התכופפה בזמן שהן דפקו זו לזו בוקס בפנים ואז בעטה בסנטרו של גבר כ-בן 21 והוא התעלף. כל שאר החבורה ברחו. היא תפסה את לינזי (הנערה שדיברה מקודם) משיערותיה ולחשה באיום קריר. "אני לא יודעת מי את ומה את רוצה, אבל שמרי מרחק מימני ומהר! אחרת אני אדאג שתתחרטי על היום בו נולדת. אולי אני לא זוכרת כלום אבל כנראה שהגוף שלי זוכר טוב מאוד איך נלחמים" כריסטין דחפה את לינזי ממנה באגרסיביות. "רואה?! אמרתי לך שהיא זוכרת הכל! אם הפוסטמה הזאת הייתה תמימה כמו שהיא מציגה את עצמה היא לא הייתה נלחמת כל כך טוב!" צעקה ואז היא ראתה את נוראל מתקרב אלינו. רק אחרי כמה דקות כריסטין קלטה מה עוללה.. 'מה עשיתי??? כוסעמק איתי! חתיכת מטומטמת זה הסוף שלי!!! זהו!! אין יותר כריסטין אסולין!! כריסטין ז"ל! עכשיו רק נשאר לי צוואה לארגן. היא טמנה לי מלכודת. איך פאקינג נפלתי למלכודת הברורה הזאת! מה לעשות? מה לעשות?! לאא!!! ה' למה? למה זה מגיע לי???? תעזור לי!!! אני מתחננת!! תציל אותי מהגיהנום הזה!!" היא צרחה בליבה באומללות, אבל מבחוץ המשכה במשחק. הוא החל לצחוק.. היא יכלה לצפות לכל תגובה ממנו.. אבל צחוק? מה? וואט? הולך פה? "אני נשבע שאם לא הייתי קורא את התופעות לוואי של התרופה הייתי עוד מאמין לך" אמר ופרץ בצחוק רם יותר. 'תודה לאלוהים!! אין ברגע שאני אצא מזה אני חוזרת בתשובה! אין יותר חולצות בטן, אין יותר מועדונים. זהו! אני חוזרת בתשובה מלאה!!' היא צעקה בהתרגשות בראשה. "מ-מה?" גימגמה. "בתופעות לוואי היה כתוב שכעבור 3 שעות לאחר ששתתה את התרופה יהיו צפויים התקפי זעם, רצוי לא להבהיל את מי ששתה את התרופה" אמר בגיחוך. "תביני, גם אם היא כן הייתה זוכרת הייתי נשאר איתה! את יודעת למה?" שאל כשואל ילדה קטנה. "כי אני או-הב או-תה" אמר כשהוא מדגיש כל הבהרה והבהרה. הוא נישק את הלחי שלה בעדינות וחיבק אותה. "תעזבי אותה במנוחה כי בפעם הבאה את תתעסקי איתי!" אמר ומשך את כריסטין משם.

נ.מ כריסטין

"את בסדר כריס?" שאל. עבר זמן מאז שהוא קרה לי ככה. הנהנתי בשקט. התיישבתי במושב הקדמי. הוא התניע את הרכב, עברנו בשקט על פניי הדרך הארוכה. לאחר מספר דקות שאלתי בעייפות. "לאן אנחנו נוסעים?"
"לחופשה רחוק מכל הצרות שלנו.. את עייפה הרבה בזמן האחרון.." אמר ושינה את הנושא. "אולי אני אקח אותך לרופא אחרי החופשה?" לא לא לא לא לא אין לי כוח לרחמים (הרופא). הנהנתי בחוסר רצון. עצמתי את עיניי. דמעות קטנות זלגו מעיניי כאשר ראיתי בעיניי רוחי את נוראל בוכה ומתחנן מימני להשאר איתו… "כריס.. כריס.. תתעוררי…" פקחתי את עיניי. "את בסדר?" שאל אותי בשקט ומחה את דמעותיי. הנהנתי. "הגענו" אמר ועזר לי לצאת. הוא לקח מהקבלה מפתחות והלכנו לכיוון החדר. ברגע שנכנסנו לחדר הוא דחף אותי לקיר ואמר "שפכי את זה, אני יודע שאת זוכרת! המשחקים האלה אולי עובדים על אחרים בל הם לא עובדים עליי!!" אמר בתוקפנות. "מ-מה?" שאלתי. "אל תשחקי אותה תמימה, שחכת מי מכיר אותך יותר טוב מכולם?, שחכת מי היה זה שהיה איתך ברגעים קשים? דברי כבר!! ספרי לי! מה קרה בערב ההוא? למה את כלכך מפוחדת? למה את לא מספרת כלום ובמיוחד לי? דברי! דברי! דברי!!" צעק ונשברתי. "אני…."