מאבק

"הראל, אתה מרגיש טוב?"
"כן, בטח," השבתי, "למה אתה אומר את זה?"
"אתה נראה קצת לחוץ," ציין בדאגה, "אתה מתופף על השולחן בחוסר שקט, אתה בטוח שהכל טוב?"
"כן," אמרתי וקמתי מהכיסא, "הכל טוב."
"הראל?" הוא הביט בי בחרדה, "למה אתה מסתכל כך על החלון?"
"אתה יודע למה."
"אל תעשה את זה. הוא בחדר, נכון?"
"כן."
"אל תקשיב לו, הוא מנצל אותך."
התקדמתי לעבר החלון והנחתי את ידיי על אדניו, הבטתי מטה ורצפת עננים לבנים כיסו את האדמה הרחוקה. כל כך מפתה.
"הראל, זה רק גל, אל תעשה את זה לעצמך, חכה עוד שנייה וזה יגמר, בוא שב איתי."
הסתובבתי אליו, מביט בעינייו, מתחננות, דואגות, מקוות.
קפצתי.

אור מסנוור של פלורסנט קידם פניי להכרה, כזה של הבית חולים, בעוד אני מטושטש ממשככי כאבים. מצמצתי עוד כמה פעמים והסתכלתי סביבי, לא היה שם אף אחד אלא הוא. זה שתמיד הולך איתי. אין לו שם, הוא פשוט זה שדואג שלא אסתבך בצרות, וכפי שאתם רואים הוא די נכשל בתפקידו.
"לעזאזל," מלמלתי, "עשיתי את זה שוב."
"אל תהיה קשה עם עצמך, עוד מעט נתחיל מהתחלה."
"אבל עוד כואב לי, חייבים להתחיל עכשיו? איאפשר – "
"לא." פסק בהחלטיות, "אין זמן לבזבז, חייבים לתפוס גובה לפני שיתחיל ליצור איתך קשר ולהיכנס לך למוח."
"נו באמת הוא – " העפתי מבט לחלון והוא היה שם, אך מיד נעלם.
"אמרתי לך," הוא לא התיק ממני את עיניו, "הוא תמיד שם ותמיד יהיה שם, ידאג שתעשה שטויות. הוא צופה בך, עוקב אחריך, ובעוד אנו מדברים הוא מתכנן את המהלך הבא, תמיד צעד אחד לפנינו."
הוא ניגש לחלון וסגר עליו את שני הוילונות אחד אל השני. "אנחנו צריכים לעוף מכאן כמה שיותר מהר." הוא הסתובב אליי, "הוא כבר כאן. אני רואה את זה בעיניים שלך, אני טועה?"
"לא…" אמרתי, והסתכלתי על החלון, "אתה לא טועה."
בין הוילונות, נשאר חריץ קטן לעולם שבחוץ, שם הייתה עין קטנה שהציצה פנימה, עין רעבה, תובענית, חסרת מעצורים, חסרת בושה. מפתה.
קמתי מהר מהמיטה, ותלשתי את הצינור אינפוזיה מהיד. "הראל! תירגע!" קרא אליי באימה.
רצתי לעבר החלון, דחפתי אותו הצידה וקפצתי, מנפץ את הזגוגית לאלפי חלקים, שורטים את ידיי בעודם מעופפים באוויר.

"שוב?" שאלתי.
"כן." אישר.
"אוי…" כיסיתי את פניי בידיי הפצועות והמצולקות, "אני פשוט לא מפסיק…"
"ואני מבקש שוב, אל תעשה את זה לעצמך, זה חשוב מאוד שתסלח לעצמך."
"לסלוח על מה? אני הורג את עצמי שוב ושוב!"
"אל תציף את עצמך ככה, נשלחתי לכאן לעזור לך אז תקשיב לעצתי, שכח ממה שהיה ותמשיך הלאה."
"אוי לא."
"מה? מה קרה?"
"הוא מאחוריך." הבטתי בו, הוא עמד בכניסה לחדר, מביט בי חזרה.
"אל תתרגש, תן לזה לעבור, זה זמני."
"הוא כל כך חזק."
"אל תגיד את זה, אל תשכח שאתה יותר חזק, אתה הבוס! אתה השולט! אתה בוחר כיצד לחיות את חייך! אל – תקשיב לו!"
הבטתי בו מבועת, אני מרגיש את זה קורה, הרגל שלי מעצמה ירדה אל הרצפה, היא כאבה כאבי תופת אבל עשתה זאת בכל זאת.
"הראל! תפוס ת'עצמך בידיים! תוריד ממנו את העיניים."
הורדתי את עיניי וחזרתי להביט בעיניו של זה שאני באמת חשוב לו. "לא אכפת לו ממך, אתה לא מבין? זה מה שאני מנסה לומר לך כבר המון זמן, הוא מנצל אותך, הוא רוצה שתהיה עבד שלו כי הוא יודע כמה כוח יש בך! תעמוד על רגליך האחוריות ותגיד לא!"
קמתי מהמיטה והתקדמתי לחלון, הנחתי את ידיי על אדניו והרצפה לא היתה כל כך רחוקה.
"פעם אחת הראל, רק פעם אחת, תאמר לא. אתה יודע שאתה לא נהנה מזה, אתה רק סובל מזה. תגיד לא. תגיד לא!"
"לאאאאאא!!!" צרחתי עד שכאב לי הגרון לחלל האוויר, אל הנוף שמול עיניי, אל ההרים, אל השמש שכמעט שוקעת. הוא עדיין מנסה לתפוס פיקוד, אבל אני לא נותן לו, החלטתי שאני נלחם, נמאס לי.
"טוב מאוד הראל, תמשיך כך, אתה עושה עבודה טובה."
רגל אחת הונחה על אדן החלון, מרדנית, מפנה לי את גבה בבוגדנות.
"תחזיק חזק, רק עוד קצת, רק עוד קצת, אל תתן לו."
ובכוחותיי האחרונים, זרקתי את עצמי לאחור רחוק מהחלון ונחתתי במרכז החדר, ומיד, נעלמה נוכחותו. עוד אחוז הלם, יד נשלחה לחולצתי מאחור והרימה אותי על הרגליים, הסתובבתי לאחור, והוא היה שם. זה שתמיד דואג לי, החבר הטוב, זה שמדריך אותי לכל מקום אשר אני הולך.
"קדימה, אין זמן לבזבז, חייבים ללכת, אני מאחוריך."
יצאנו מהחדר והגענו לחדר המדרגות, שם התחלנו לעלות. ובעוד אנו רצים אמר, כשהוא עומד בהבטחתו וניצב מאחוריי. "אגב, אני חושב שזה זמן טוב לומר שאני גאה בך."
"אבל מה אם הוא יבוא שוב?"
"אל תשלה את עצמך, הוא יגיע, והוא יהיה שם כל חייך, חזק יותר, וערמומי יותר…"
"נשמע כמו משחק אבוד."
"לא בדיוק," אמר, "אתה נהיה חזק יותר גם כן, אתה לא נשאר מאחור. חוץ מזה, זה לא היה מעניין אם הוא היה נשאר קטן וחלש, נכון?"
הסתכלתי אליו לאחור, והוא קרץ. החזרתי פניי לחזית והמשכתי לעלות במהירות. "נכון…"