אורגניזם טהוריזם
סבא של סיוון נפטר אתמול. מכל הדברים שניסיתי לגבש במוחי, כל מה שהצלחתי לומר הוא: "מה זה משנה אם הוא היה שמח או עצוב? הוא כבר ממילא מת".
לא נראה לי שזה עודד אותה, כי לא שמעתי ממנה מאז. כמה היא יכולה להיות עצובה? הרי הוא עושה עכשיו סלטות על העננים. עם מקל, כנראה. אני רק מקווה שזה לא בגלל משהו שאמרתי, אחרי הכל, מה סיוון תעשה בלעדיי? אני. זה שתמיד לוקח אותה למסעדות יוקרתיות, ואז מה אם היא כל פעם אומרת שהאוכל שם יקר מידי ולא משביע? כל אישה רוצה שיפנקו אותה ויקנו לה, שלא תבלבל את המוח.
עבר שבוע וסיוון עדיין לא עונה. חוץ מאיזו הודעה "זה נגמר". אף פעם לא ספציפית. מה נגמר? בטח שבוע השבעה המשעמם הזה, אבל גם אחריו היא שוב לא עונה. כמה עסוקה היא יכולה להיות? גם כן, מה חשבתי לעצמי כשבחרתי סטודנטית לפילוסופיה? תמיד חושבת מעבר, בוהה בדפוסי התנהגות של אנשים, בחיוכים מזויפים ודמעות משמחה, חיפוש אינסופי אחר משמעות החיים. בגלל זה כבר שבוע את לא עונה לי? אז בואי אני אענה לך אחת ולתמיד. אין סיוון. אין שום משמעות. זה רק לנשום, ללמוד, לעבוד ולחיות, בעיקר בסבל, אבל העיקר שיהיו בוכטות בבנק. אמרתי לה שהיא צריכה לבחור מקצוע עם עתיד, והיא כל הזמן איימה עליי שבקרוב לנו לא יהיה עתיד. כאילו שהפיצית הזאת גם תקיים. לך תסביר לה שהעולם לא נוצר מוונוס ומקופידון ותתחיל לחפור לה על אטומים ואורגניזמים, לא שהיא יודעת מה זה כן? אם היא רק הייתה יודעת שגם היא כזו אולי זה גם היה הופך לאחת הפילוסופיות המטופשות הללו שלה. "אורגניזם טהוריזם" היא הייתה קוראת לזה, ומסבירה שלכל אחד כזה יש רגשות והתפתחויות בחיים. לא, לא נראה לי שלצלופח באוקיינוס האטלנטי יש התפתחויות בחיים. ההי-לייט שלו זה שאיזה לוויתן משועמם יבלע אותו. ואז הוא יהיה במן מצב של חי-לא חי, מת-לא מת.
אני לא מאמין שהיא מדביקה אותי במחלת הפילוסופיה שלה! החלטתי שאני חייב לישון קצת. לא יזיק קצת לברוח מהמציאות. נראה מה יש לתת מודע שלי לספר לי הלילה, ממילא לאחרונה אנחנו קצת ברוגז. לא באשמתי כן? הוא פשוט, איך נגיד, מנסה לשחק אותה קשה להשגה. כן, תת המודע שלי הוא נקבה.
והנה סיוון באה להעיר אותי מהשינה, ממלאת אותי בנשיקות ולי ישר נתפס השריר בצד כף הרגל, כן, הוא תמיד נתפס כשהיא בסביבה. היא אומרת שזו הדרך של הגוף שלי להביע אהבה, ואני תמיד אומר לה שזה טיקים בלתי מוסברים ושבטח יגלו לי מחלה סופנית מתישהו. זו בדיוק הסיבה שאני לעולם לא אלך להיבדק. סיווני שלי יפהפייה, אבל היא לעולם לא מודה בזה. היא תמיד מנסה לשנות את עצמה. לפני חודש היא הסתפרה עד הכתפיים וצבעה את קצוות השיער לבלונדיני, השיער שלה הבריק עד כדי כך שהוא היה נראה כמו פאה. אבל את זה אני לא אומר לה. היא לעולם לא תבין שמבחינתי זה אומר שהוא מושלם, היא ישר תחשוב שקראתי לה מזויפת, דתייה, או סתם מבוגרת שאין לה כוח לצבוע את השיער. למרות הכל אני אוהב את המשוגעת הזאת, בדרך שהיא מביטה בי עם החיוך המתחכם שלה, שמאיים על מתקפת דגדוגים שקרבה לבוא, וכל פעם מחדש אני משחק אותה מדוגדג, אני יודע שזה עושה לה טוב. יש לה עיניים חומות וטובות. היא טוענת שזה חום דבש, או חום אגוז, היא לא סגורה על זה בעצמה. העיקר לנסות לייחד אותן. מה הקטע של אנשים עם עיניים חומות שהם חייבים להמציא עליהן הגדרות? חום פנינה וחום עלה נידף בשלכת. חום זה חום! אני מנסה להסביר לה שעיניים חומות זה הכי טוב, ושזה אומר שהפיגמנט שלה חזק, אבל היא אוהבת את העיניים הכחולות הבהירות שלי, לי הן סתם מזכירות אבנית בקומקום.
המשכנו לישון עוד קצת בבוקר אך התעוררתי מצליל הודעה. אם זה לא שעון מעורר זו בוודאי הודעה, והיא בטוח ההפך מלהיות חשובה. נמתחתי לעבר השידה לבדוק אך ההודעה לא הייתה שלי. אלא שלה. הודעה מענת, היה לה נורא כיף אתמול היא אומרת. כיף? מה זה הכיף הזה? סבא שלה נפטר הרגע לא? היא אמורה לבכות, להדליק נירות ריחניים ולשים איזה אלטון ג'ון שר על בחורה ברקע. לא לעשות כיף! העיקר היא עושה לי מצפון, איך היא אוהבת תשומת לב זאתי.
התעוררתי מבולבל. בלי סיוון. המום ולא מבין, מהבקרים שלוקח לך המון זמן להבין מה קורה ואיפה אתה נמצא, שהעיניים שלך מסתנוורות כאילו השמש שמה אותך תחת חקירה, ורק אחרי מספר דקות אתה מבין שתת המודע שלך צחק עליך עד עכשיו. כוס קפה וסיגריה התאימו לי בול עכשיו. נכון, לעשן זה חרא אבל גם החיים הם חרא אחד גדול. ואם אני חי אותם למה שאני לא אעשן אותם?
ירדתי למכולת בפיג'מה ומטרייה, ממלמל לעצמי על כמה שקר ותוך כדי נצמד אל בניינים, כמה שיותר רחוק משפת הכביש. זה מה שחסר לי עכשיו, שפריץ מאיזה אוטובוס. בדרך נתקלתי ברמי. רגע. רמי. רמי. סבא של סיוון! "רמי! מה אתה עושה פה?" אני אומר לו בהתנשפות אבל מבין שהלכתי בדיוק ארבע דקות. רמי הרכין את ראשו ואמר שהוא רק הגיע כדי לקנות זר פרחים ושהוא ממהר. ואני חושב לעצמי, ראית רוח, והיא החליטה להביא לעצמה פרחים. אבל החלטתי לזרום איתו, להבין לאן זה יוביל ולאיפה עוד האירוניה יכולה להתגלגל. אז שאלתי אותו: "בשביל מי רמי?". רמי הסתכל עליי במבט מופתע, הסתובב והלך. אז גם בעולם הבא קיימים סנובים? לא הבטיחו לנו גן עדן, צדיקים והילות של מלאכים? הלכתי אחריו במהרה ולאחר כמה היסוסים שארכו חלקיקי שניות, החזקתי בידו. הוא לא הרגיש כמו רוח. "רמי, עבור מי הפרחים?" רמי עצר והרכין את ראשו שוב, תוך כדי שהוא הביט בפרחים. הוא ניסה להוציא מילים מפיו אך התחיל לגמגם, ידיו רעדו ודמעות החלו למלא את חלל עיניו.
"לסיוון". אמר.
"מה סיוון?" שאלתי. התחלתי לגחך ולזרוק אמרות טיפשיות לאוויר כמו "קובר מקברן פטור" ו"מי שמת ראשון מקבל גלידה". זה לא הצחיק את רמי, וגם אותי לא. אבל רמי היה רציני. נעמדתי מולו והמשכתי להקשיב.
"סיוון הייתה אתמול בנמל עם חברה, ענת אחת, מכיר אותה?
"לא" אמרתי, מעולם לא שמעתי עליה. חוץ מההודעה ההיא, חשבתי לעצמי, "נורא כיף" היא אמרה. היא לא יודעת שנורא וכיף לא הולכים ביחד? מילותיו קטעו את מחשבותיי "היא לא חזרה. התקשרנו לענת דרך מספר הטלפון שמצאנו ב144* אבל היא לא ענתה, אז התקשרנו למשטרה. שעתיים לאחר מכן הודיעו לנו על גופה בחוף, וקראו לנו לזהות את הגופה בבית החולים. היא הייתה כמעט שקופה ועיניה נותרו פקוחות. נראה היה כאילו ראתה משהו או מישהו, מבוהלת לחלוטין. אבל במשטרה אומרים שזו הייתה טביעה".
עמדתי בשקט מול רמי. הוא חי. סיוון שלי מתה. זה כבר לא פילוסופי כמו הלווייתן שרציתי לספר לה עליו. היא כבר לא תוכל לגלות את משמעות החיים, וכמובן להבין בעצמה שאין כזאת.
עכשיו כשאני חושב על זה, אם היא מתה, זה ישנה לה אם אני שמח או עצוב?
תגובות (0)