פחד לחיות

הוא התחיל להקליד באנגלית באיטיות: למה אני רוצה-
עיניו במן ריקנות מאוסה בחנו את האפשרויות שמנוע החיפוש הציע כדי להשלים את המשפט שכתב. האפשרויות היו רבות, למה אני רוצה להיות רופא, למה אני רוצה להיות אחות או מורה. והוא התפלא משום מה, לשנייה הריקנות הזאת מתערערת. כאלו לשנייה עברה במוחו תזכורת לכך שיש אנשים שחושבים על מקצועות, על עתיד, תזכורת לכמה הוא שונה מהם. הוא השלים את המשפט באדישות או עצבות, קשה היה לדעת, השאלה שלו הייתה למה הוא רוצה למות. דווקא את זה הוא רצה לגלות. מוחו הרגיש כבד, כמו אחרי קצת יותר מידי יין. הכבדות עברה בורידיו ובכל עצמות גופו. הוא הרגיש כל כך עייף. הוא החל לבחון את האפשרויות שיצאו לשאלתו אבל לא היה לו כוח, החליט לדחות לאחר כך בידיעה שלא באמת ינסה שוב. הוא הזיז את המחשב הנייד מרגליו והחל לבהות בפינה כלשהי בחדר, כפי שעשה מספר רב מידי של פעמים. בוהה בה ללא סיבה כלשהי. פשוט בהה, וחשב והרגיש רע עם עצמו. הלוואי והוא היה מאלה שמחפשים סיבות ללמה הם רוצים להיות במקצוע מסוים, ולא מאלה שחושבים איך לסיים הכל. הוא לא הבין למה, למה דווקא הוא מרגיש ככה, למה דווקא לו הכל נראה כל כך ריק ואומלל שלא יכל אפילו להסביר עד כמה זה מפחיד אותו. אפילו אותה פינה, הפחידה אותו. לחיות בעולם המציאותי שנראה כל כך מפחיד ואכזרי הפחיד אותו. ראשו נפל על הכרית בצליל לא נעים והוא עצם את עיניו, הבעת פניו מעוררת רחמים, אך לא היה אדם אשר יכל לראות זאת. לא באותו רגע, ולא בשום רגע אחר.
"רק כשעיני סגורות עולם נגלה לפני…" הוא שר באיטיות, נחנק מעט. "…והוא לא ורוד ואין בו פיות והמלאכים שבו חסרי שיניים, אבל מלא ברעיונות." הוא חיטט במגירה, מסרב לפתוח את עיניו, והוציא אקדח. מרוב ההלם והפחד הוא מתקשה לשיר, אף על פי כי מאוד רוצה לשיר דווקא שורות אלו מהשיר הזה. האקדח הצמוד לרקתו, לא עוזר לו, אך הוא מצליח לבסוף לשיר את השורה האחרונה בעודו מתחיל להיחנק מדמעות חסרות משמעות, מריקנות הלא נעלמת אשר הייתה כואבת יותר מכל דבר אחר שידע. "אולי שינה נצחית ודיי…ודיי.." הוא פקח בפעם האחרונה את עיניו, לוודא כי באמת לא היה טעם לפתוח אותן וירה. כנראה לעולם לא יחפש שוב את התשובה לשאלתו, למה הוא רוצה למות. אבל ככל הנראה הוא גם לא יצטרך תשובה זו, הוא גם לא רצה תשובה. הוא פחד מידי לחיות, ואת כל האומץ שעוד נותר בזבז על למות.