נפשי שלי

ונפשי מתענה מידי יום.
צורחת בשקט,
עוזבת את הגוף וחוזרת.
נאחזת בכח בשלשלאות ברזל,
היא רוצה אתזה,להאחז.
כי ברגע שתשתחרר,
הבדידות והכאב,
ימשכו אותה למעלה,
היא תפרוס כנפיים כמה שתוכל,
תנסה להעלם לפני שיהיה מאוחר.

גם את זה נפשי רוצה.
אחוזה בלבטים,
אין לה את מי להאשים.

ונפשי ממשיכה לשקוע,
מים שחורים מכסים אותה.

אבדו כוחותיה,
מפחדת,
מהכל היא מפחדת.

כעת היא שבר כלי,
ואין לה אותי,
אני ברחתי הרחק הרחק..
השארתי אותה לבד,
מצולקת ומעונת.

וגם אותי אין להאשים,
אחרי הכל בגדו בי,החיים.