הספר הטוב בעולם – פרק 4

פרק 4
מכשיר הפלאפון של מר פסטרמה מצלצל.
כן, כן. מכשיר הפלאפון. לא סמארטפון, לא גאלקסי ולא אייפון. מכשיר פלאפון. נוקיה, ליתר דיוק. אמו של מר פסטרמה תמיד לוחצת עליו לקנות מכשיר חכם, אבל את מיודעינו זה פחות מעניין. "את יודעת כמה קרינה סמארטפון עושה?" הוא נוהג לענות לה "את רוצה שאני אמות בגיל שלושים מסרטן? את רוצה שבנך היחיד ימות מסבל וייסורים? כן? זה מה שאת רוצה?".
-" אבל לכולם יש מכשיר חכם!" היא משיבה בניסיון נואש אחרון.
– "אז שכולם ימותו מסרטן בגיל שלושים! לי יש תוכניות לעתיד! חלומות להגשים!"
-"באמת? מה הן החלומות שלך?"
פה הוא שותק.
הפלאפון ממשיך לצלצל. מר פסטרמה שולף את הנוקיה מכיס מכנסיו ומציץ בצג. פאק, זה פארקר. הוא יודע שהדרך הכי טובה להתמודד עם המצב הלא פשוט הוא לשחק אותה רגוע. הכל בסדר.
"מה קורה אחי היקר לי מכל? בשר מבשרי – אליל נעוריי וחיי הבוגרים? מה המצב אצלך שותפי לנשק ולמיטה?"
"למיטה?" פארקר בהלם.
"טוב, יכול להיות שטיפה נסחפ…"
"תקשיב לי טוב יא חתיכת אידיוט!" פארקר לא קונה את ניסיון ה"לשחק אותה סלמתק" של מר פסטרמה. "יש לך בדיוק חמש דקות להגיע לכאן עם הניידת! מה ניראה לך שאתה בורח לנו מבלי להודיע?"
'אני פשוט רודף אחר הפושע" קולו של מר פסטרמה נעשה צרוד. "ראיתי אותו בורח בדיוק, אז אני מנהל אחריו מרדף"
"וואלה" אומר בזלזול פארקר.
"וואלה" עונה מר פסטרמה בחשש.
"וואלה!"
"וואלה?"
"ולא חשבת במקרה לעצור אותו לפני שהוא הספיק לברוח? או להודיע לי?"
"אממ זה פחו…"
"טוב. אני אעשה את זה פשוט. או שאתה תופס את הפושע ומסגיר אותו. או שאתה מפוטר. יש לך עד עשר בלילה. בהצלחה."
מר פסטרמה לא יודע כיצד להגיב. הוא נושף אוויר לפיית הנוקיה.
פארקר מנתק.
סעמק.

..
לא הרבה דברים זוכר תום מילדותו, אבל הוא כן זוכר דבר אחד.
דשא.
אותו הדשא שבחזית בית הוריו שבסנט אייבס לווה אותו לאורך רוב התחנות המשמעותיות במהלך חייו. על הדשא למד תום לזחול לראשונה בגיל שנה וחצי. על הדשא לימד אותו אביו לשחק כדורגל, ועל אותו הדשא בדיוק. כן כן אותו הפאקינג דשא, קיבל תום את המכות הראשונות בחייו, ממיץ' סטרוק. סליחה, מיץ' 'ילד מניאק' סטרוק. תום ממהר לתקן ולכתוב מחדש במחברת.
קרו עוד אירועים מרתקים על הדשא, כמו הביקור הראשון של מנהל בית הספר בבית הוריו. המנהל, ניק רשפורם, לא הספיק בכלל להתקרב למפתן הבית, מכיוון שהכלב של משפחת ווילסון, סווימי, החליט להפגין את יכולות התקיפה שלו כנגד פולשים. אביו של תום לא התכוון להפסיק לצפות במשחק גמר הגביע האנגלי, בטח לא כדי למנוע מסווימי את התענוג בהפגנת יכולותיו המרשימים, ומר רשפורם נאלץ לצעוק מהדשא שתום נכשל בבחינות סוף השנה, ויאלץ להישאר שנה שלישית ברציפות בכיתה ט'.
תום לא סתם נזכר בדשא. כשהיה בן 17 הוא הלך לפסיכולוגית. תום התמודד עם תקופה קשה, שכללה הרבה התפרצויות זעם, בכי והמון חפצים שעפו באוויר. את אביו זה לא כל כך עניין, הוא כנראה תכנן את הבריחה שלו מהבית חודשיים מאוחר יותר, אבל אמו החליטה לקחת אותו לפסיכולוגית.
הפסיכולוגית, מרטה, דיברה שטויות,כמובן. אבל דבר אחד תום כן לקח איתו. מרטה אמרה שכל פעם שתום עצוב, עליו להאחז במחשבה אחת שמחה. "תן לי זיכרון אחד שמח" ביקשה מרטה, ותום אמר "כל פעם שאני חוזר הביתה, אני רואה את הדשא, את הדשא אני אוהב". וזה עבד. בכל פעם שתום היה מתוח, לחוץ, עצוב או כועס הוא היה עוצם עיניים ונזכר בדשא הירוק. נזכר ונרגע.
גם עכשיו תום זוכר את הדשא. זה לא שהוא עצוב חלילה או פוחד, אלא במתח ממה שמחכה לו בבית. תום לא יודע האם המשטרה פשטה על ביתו או האם הם בכלל יודעים מי הוא ואיפה הוא גר. תום מעדיף לא להתעמק במחשבות הללו שרק גוזלות ממוחו מאמץ מיותר ולכן מעדיף למקד את מחשבותיו בדשא הירוק.
אוי, הדשא.
השמש כבר מתחילה לשקוע ותום קולט לפתע שהוא צריך לתדלק. ' יש לי עוד שעתיים נסיעה' הוא חושב לעצמו, ' אין לי הרבה ברירות'. שלט בצד הכביש מצביע על תחנת דלק קרובה, ותום מחליט לקחת את היציאה הקרובה.

..
עברו כבר כמעט שעתיים מאז החל גיבור הפסטרמה במעקב ההירואי שלו אחר הרוצח הנפשע. הנסיעה לא היתה מורכבת מדי, העבריין לא נסע מהר מדיי, לא ירד מהכביש הראשי, ולא הראה סימני 'שיט עלו עליי אני אסע כמו מטורף'.
מר פסטרמה כבר כמעט מגיע להחלטה לעקוף ולחסום את הפושע אלא שאז הניידת הגנובה סוטה לכיוון היציאה, מר פסטרמה לא מבין למה הברנש סוטה מהכביש, אבל מקבל תשובה כשרואה את תחנת הדלק. ' אז מסתבר שגם מנוולים צריכים לתדלק' הוא מחייך.
הניידת הגנובה עוצרת ליד עמדת תדלוק והרוצח מדומם מנוע. לורד פסטרמה לא רוצה לגרום למהומה אז הוא מחליט להחנות את הניידת שלו מאחורי חנות המזון המהיר שבתחנה. ' אני אפתיע אותו בחנות' חושב בעונג הפסרמה-מן. הוא נדרך.
יש רגעים בחייו של האדם שהכל מתהפך. רגעים של גבורה. רגעים שעד לאותו הרגע האדם היה אדם מן השורה. פשוט מהפשוטים. איש ככל האנשים. בנאדם ככל בני-האדמים. ואז מגיע אותו הרגע. אותו המומנט. באותו הרגע האדם הופך לגיבור. למושיע. 'סייביור' מה שנקרא. רגע מכונן. באותם הרגעים בהם צועד אליל הפסטרמה בנשק שלוף לכיוון דלת הכניסה של החנות, הוא נועד לגבורה. הוא מרגיש את זה. כל צעד שלו הוא צעד המקרב אותו לתהילה. הוא פותח את דלת החנות בתנופה ורואה את היעד בוחן אנרגיות משקה. מר פסטרמה, האדון ואליל הסנדוויצ'ים מחמם את הגרון שלו לקראת צלילי 'ידיים למעלה תועבה! יש לך הזכות לשמור על שתיקה'.
אלא שאז מתרחש דבר בלתי צפוי.
דלת החנות נפתחת, וג'יימס פארקר נכנס פנימה. הוא חולף על פני מר פסטרמה ומכוון אקדח לראשו של הרוצח.
"ידיים למעלה תועבה! יש לך הזכות לשמור על שתיקה".
מר פסטרמה נאלץ להאחז בדלפק כדי לא לקרוס. הכל נהיה מטושטש. מבעד לדמעות ולצעקות הוא מצליח לראות את פארקר אוזק בחור צעיר ומוביל אותו לכיוון הניידת שמול הכניסה.
כשפארקר חולף על פניו הוא לוחש לאוזנו ברשעות 'תודה שהובלת אותנו אליו, בוא איתנו לתחנה, ואני אמלא לך טופס פיטורים. אה, ולפני שאתה יוצא מכאן תקנה לי בבקשה דונאט'.
מר פסטרמה רוצה לבכות, אבל כל מה שיוצא מפיו הן שתי מילים.
"כן אדוני".