ארנב 18+

איזה יום היום? אני שואל את הארנב. זה יום שהכול יכול לקרות בו, הוא עונה. כמו מה למשל? אני שואל בחוסר אמון. כמו שתאכל אותי לארוחת ערב, הוא עונה. אני מתמלא אימה, ואז אני נחרד. מה פתאום אני אוכל אותך לארוחת ערב? אתה החבר הכי טוב שלי, אני גם לא אוכל ארנבים, זה לא כשר. וחוץ מזה אני לא יודע להכין בשר בעצמי כמו שעושים באטליז. או בקצביה. אתה יודע, אני קונה את הבשר שלי במכולת, מוכן, של זוגלובק בתור המבורגרים או קבבים, ורק בשר בקר. לפעמים עוף. אבל אני לא אוכל ארנבים. איזה מן רעיון מוזר… למה אמרת את זה בכלל, אתה בדיכאון? יש לך מחשבות אבדניות? לא, אמר הארנב, אבל זה יום כזה שהכול יכול לקרות בו.

קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, התקלחתי, אכלתי, שתיתי, עישנתי, הייתי בשירותים, יצאתי לריצת בוקר, התקלחתי שוב. עישנתי שוב. שתיתי קפה. הייתי שוב בשירותים. ואז צפיתי בערוץ הטלוויזיה המועדף עליי, "ערוץ המוות", שם רואים רציחות, הוצאות להורג, אונס, פשע, שודים, ביתור איברים, עינויים והתעללות של אנשים רעים שצילמו את עצמם כדי להתפרסם, ושלחו את זה לערוץ. כמובן שלא עושים להם כלום כדי שימשיכו בעבודתם, כי הערוץ מרוויח הרבה כסף מהזבל המשובח הזה. החלטתי לצפות בערוץ עד שאני אירדם, ואחרי-כן אני אקפוץ למכולת ואקנה לי משהו לאכול. אבל נרדמתי, והתעוררתי רק כשהמכולת הייתה כבר סגורה. לא נורא, אמרתי, נמצא משהו לאכול. אבל לא היה כלום.

ארנב – ארנב, אמרתי לו, אני רעב נורא, ואין מה לאכול. זו בעיה, אמר הארנב בקול נוגה ועיניים עצובות. למה אתה עצוב? שאלתי אותו, אבל הוא לא רצה להסביר. ישבתי בבית ולא ידעתי מה לעשות עם הרעב שלי, הוא כרסם אותי כמו חור שחור. צפיתי בערוץ המוות, והיה שם אחד שהיה מכין בשר לאכילה מתוך בעלי-חיים, לא כשרים לפסח. הוא אכל גם נמר, והוא אכל גם ארנב, והסביר איך להכין אותם לצלייה. באתי לארנב שלי ואמרתי לו שראיתי דבר נורא בטלוויזיה. זה ערוץ נורא, הוא אמר, אבל אתה נהנה לצפות בו. אני רעב, ארנב, אמרתי. אני יודע, הוא אמר. אני מצטער, ארנב, אמרתי. אני יודע, הוא אמר. תסלח לי, אמרתי. אני סולח, הוא אמר. ואז אחזתי בו ושברתי לו את המפרקת.

הכנתי את הארנב שלי לאכילה תוך כדי שאני ממרר בבכי. למה העולם חייב להיות כל-כך רע ונורא שאדם צריך לאכול את החבר שלו, קוננתי. התפרצויות בכי וקינה, וזעקות שבר ליוו את הכנתו של הארנב שלי לאכילה, ואז ישבתי ואכלתי אותו תוך כדי בכי. הבטתי לצלחת הריקה, אחרי שגמרתי לאכול. הייתי שבע, אבל הפכתי מיוסר ומצולק רגשית. אני מצטער, ארנב, אמרתי לו. הוא לא ענה.