כל פעם שאני משתין

כל פעם שאני משתין אני חושב עליו. על העיניים שלו, שהיו כל כך טובות. על הריח של כפות הידיים שלו, שהיה שונה בין שתי הידיים. לא היה אף אחד אחר בעולם חוץ ממנו, ובשבילי הוא היה כל מה שחשוב.
כל פעם שאני משתין אני רואה את החיוך שלו, עם השיניים הלבנות האלו והעיניים הצוחקות. כל פעם שאני משתין.
אני זוכר את הבקרים שהיה שוכח להתעורר, ואני הייתי מעיר אותו כדי שלא יאחר. הייתי מלקק לו את כל הפנים. מקצה האף והחוצה, כמו קרני שמש. הזיפים שלו גירדו לי את הלשון טוב טוב. אבל לא הפסקתי גם כשכאב, ובסוף הוא היה קם.
גם אם היינו רבים תמיד היה סולח, לא משנה כמה חמור פשעתי. ככה זה אהבה ללא תנאים. זה מה שהיה בינינו. אהבה ללא תנאים.
כל פעם שאני משתין אני נזכר בטיול ההוא בשכונה בערב, שאמרתי לו שיש לי פיפי והוא חייך את החיוך הממזרי שלו. הוא לקח אותי לשער של הבית של מר גרוסצוייג הזקן, שצעק עליי שבוע לפני, ועשה לי עם הראש ״יאללה״. מר גרוסצוייג היה בכנס של בולאים זקנים במזכרת בתיה באותו ערב, ואני השתנתי לו על כל השער, ועוד ניערתי על תיבת הדואר.
מה שלא ידענו זה שמר גרוסצוייג המניאק התקין מצלמות. וכבר בשבוע שאחרי הוא הזמין את הוטרינר העירוני ואמר שיש לי כלבת.
שאר הכלבים סביבי במכלאה מריחים כמו קקה, והאוכל פה מגעיל. ואין לי שום דבר אחר לעשות חוץ מלהרגיש את הזיפים שלך על הלשון שלי, כל פעם שאני משתין.