אתה מדמיין את זה
בפעם הראשונה מאז שעזבתי אני עוברת ליד הבית שגדלתי בו. צמרמורת עוברת בגופי. אני מאיצה מהירות ומנסה לא להסיט מבט לכיוונו.
עברו כבר 15 שנה מאז אבל הזיכרונות צפו כאילו הכל קרה רק אתמול.
"ליה , קומי תכף בית ספר . היום אין איחורים" שמעתי את אימא מצהירה. חיכיתי כמה שניות והצצתי מעל השמיכה כדי לוודא שהיא הלכה לנדנד למישהו אחר,משכתי את השמיכה מעל ראשי וניסיתי לנמנם כמה דק' מתוקות.
"אילן קום". שמעתי אותה שוב. "אילן קום , אין לי סבלנות היום ,אני מאחרת לעבודה ואתם חייבים להיות מאורגנים לבית ספר לפני שאני יוצאת" שמעתי את אימא מקטרת.נאחנתי . ידעתי שהדקות שינה המתוקות שלי נעלמו , והחלטתי לקום להתארגן . אימא עדיין עמדה מעל המיטה של אילן וצעקה עליו שיקום. אבל משהו בטון דיבור שלה השתנה והיא נשמעה כמעט בוכה. התקרבתי אלייה " אימא , מה יש ? עוד פעם הוא עושה את עצמו חולה ?"
אימא הסתובבה אליי ופנייה חיוורות כסיד
" הוא … הוא לא .. הוא לא מתעורר.. אילן לא מתעורר" מלמלה בקושי והמשיכה לנער אותו קדימה ואחורה. הרגשתי מחנק בגרון. שני אחיי הקטנים עמדו ליד הדלת ובכו. הזזתי את אימא הצידה ובדקתי אם הוא נושם. אנחת רווחה
" הוא נושם " התסכלתי על אימא שכבר החלה לבכות והתפתלה בצד בחוסר אונים. כעבור 25 דק' אילן התעורר ואימא קפצה וחיבקה אותו עוד לפני שפקח עיניים , " אתה בסדר ? אתה בסדר .. ?"
הוא נראה טיפה מבולבל ופשוט בהה בנו במבט ריקני שלא זיהיתי.
" למה לא עשיתם כלום כשצעקתי הצילו" שאל לפתע. אימא ואני החלפנו מבטים.
"צעקתי לכן הצילו כל כך הרבה פעמים, לא יכולתי לנשום או לדבר ולא עשיתם כלום לעזור " הוא פרץ בבכי . אימא כיסתה אותו בשמיכה ולא הוסיפה מילה. כי ככה היינו , לא מדברים על דברים קשים ולא נעימים , אז ניסינו להתנער מזה כמה שיותר מהר וחזרנו לעניינו. אני מניחה ששתינו ידענו שמשהו קורה , אבל לא ידענו כמה גרוע זה הולך להיות.
תגובות (0)