קללת אדמה – פרק 74

"אז?" שאל ארס, מחטט עם אולר בין שיניו.
"כן?" שאלתי.
"פרחחים קטנים, אתם מתקדמים מהר." הוא טען.
"נכון." הסכמתי. "יש בזה משהו לא בסדר? אנחנו מנסים להציל גם אותך, אתה יודע."
כן, אני יודע שזאת רק ההילה של ארס שגרמה לי להיות עצבני כזה, אבל זה דווקא שיחרר בי זעם עצור שהיה דחוק בי במשך הרבה מאוד זמן.
"אני אוהב רוח לחימה." הוא מלמל, וקיפל את האולר שלו ודחף לכיס של מכנסי הג'ינס השחורים שלו, שהיו צמודים מאוד.
למעשה, הכל אצלו היה צמוד מאוד. חולצת אופנוענים צמודה לחלוטין, שהדגישה את השרירים שלו. השיער הכהה שלו היה מסופר בתספורת לא ישרה, כאילו מספריים תקפו אותו, כיאה לאל מלחמה.
"אז אתם רוצים שאני פשוט אתן לכם ללכת?" הוא שאל.
"למה לא?" שאלה אמה.
ארס צחק צחוק גס.
"קודם כל ניתן לאפרודיטה לסיים." אמר.
"אפרודיטה?" שאלה אמה בקול חושש. "למה שאפרודיטה תרצה את לוקאס?"
"אין לי מושג." אמר ארס. "אני לא מתערב בעיניים פרטיים שלה."
לוקאס חזר אלינו, עם הבעת פנים ריקה, ללא כל רמז על מה שהוא דיבר עליו עם אפרודיטה.
"ובכן, ביי, פרחחים קטנים, ודרך אגב, תומאס, יש לי הודעה בשבילך מאפרודיטה, אל תכחיש את הרגשות שלך, וכדאי שתטפל בבעיית הזיכרון שלך." הוא אמר.
הוא הקיש באצבעותיו ואופנוע התגלה אל מולו.
הוא הקיש שנית וגם קסדה גדולה עם דוגמא של להבות אש הופיעה על הקסדה.
"אדיוס!" הוא קרא ונסע, מותיר אחריו כמויות מסחריות של אבק, מה שגרם לי להשתעל מאוד.
"אתה בסדר?" שאלה מיד אמה בדאגה של אמא פולנייה ממוצעת. "אתה צריך את המשאף שלך?"
בהיתי בה.
"מאיפה את יודעת שיש לי משאף?" שאל.
"מה זאת אומרת, אתה חולה באסתמה, אני מכירה אותך כבר שנתיים! תפסיק להכחיש את העובדה שאתה לא מכיר אותי!" היא אמרה בטון נעלב.
"הזיכרון שלי טוב, אני לא הייתי שוכח אותך." אמר תומאס.
"רק רגע…" אמרה אמה. "אני זוכרת משהו… בלילה ההוא, אתה מלמלת את ה… אתה יודע מה… אז יכול להיות… אתה יודע, שהשפעת לעצמך על המוח?"
"השפעתי על עצמי על המוח?" שאלתי.
"שינית לעצמך מחשבה." היא אמרה.
"מאיפה את יודעת את זה?!" שאלתי בתדהמה.
"תנסה לשנות לעצמך מחשבה עכשיו." היא אמרה לי.
"אני לא מבין מה את רוצה ממני." מלמלתי.
"פשוט תעשה את זה!" היא קראה.
עצמתי עיניים.
איזו מחשבה אני כבר יכול לשנות לעצמי?
התרכזתי, וחשבתי לעצמי בכוח 'אני יודע איך לעצור את גאיה'.
הרגשתי כאילו משהו מוחץ לי את המוח בכוח וסוחט כל טיפה של נוזל שאפשר להוציא משם.
הרגשתי איך אני מאבד את שיווי המשקל שלי ברגע אחד, וסחרחורת כזו שגרמה לי לצנוח על הדשא שצמח סביב הבור שאליו ירדנו למטה למערה של הומרוס, וידעתי שאיבדתי את ההכרה שלי, למרות שתוך כמה שניות פקחתי עיניים לעולם.
"בואו איתי." אמרתי ללוקאס ואמה בקצרה.
אולי כדאי שאני אסביר, אבל פשוט ידעתי מי זאת אמה, ככה סתם, ולמען האמת, כל פעם שאני מנסה להיזכר שמה שהיה בזמן שלא הכרתי את אמה, הכל היה מטושטש. גם מה שכתבתי היה בערך, באומדן, ולא מדויק.
"לבוא איתך?" שאל לוקאס.
"אני חושב שאני יודע איך לעצור את גאיה." אמרתי בשקט, כמעט בלחישה.