החבר הכי טוב שלי

הוא היה החבר הכי טוב שלי.
ואני הייתי החברה הכי טובה שלו.
6 שנים היינו החברים הכי טובים אחד של השני. תמיד היינו אחד בשביל השנייה, הקשיבנו, תמכנו, חיבקנו, עזרנו, שמרנו והגנו אחד על השני. לא היה אחד שלא קינא בקשר הזה, הקשר המיוחד והאמיתי שהיה בינינו ומי שהכי קינאה בו- הייתה החברה שלו- ספיר.
הכל התחיל כשספיר ועמית חזרו אחריי כמה חודשי פרידה. בזמן הזה שהם היו פרודים הקשר שלי ושל עמית פרח. דיברנו ימים ולילות ללא הפסקה, נפגשנו, נהננו והשלמנו פערים של חודשים שלמים שספיר הפרידה בינינו. דיברנו על הכל- חוץ מעל הרגשות שלנו. זה הרי היה ברור שאחריי כל כך הרבה שנים בקשר כזה אינטנסיבי שמכירים אחד את השני כמעט כמו את עצמנו, יתפתחו רגשות. אז זה קרה. ואף אחד לא רצה להרוס את הקשר שלנו אז מעולם לא דיברנו על זה.
ואז, בהדרגה הקשר דעך. בהתחלה לא שמתי לב לזה, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי עד שזה הכה בי- לא דיברנו כבר בערך שבועיים. איך זה קרה? מהר מאוד הבנתי. הם חזרו. ושוב ספיר הפרידה בינינו. לפני שנה קרה אותו הדבר בדיוק. זה היה ניתוק כל כך רציני עד שעמית לא שלח לי אפילו הודעה ביום הולדת שלי, והוא יודע עד כמה אני מחכה להודעות ששולחים לי ביום ההולדת- הרי זה הדבר היחידי שמעניין אותי ביום הזה, לראות כמה אני חשובה ומשמעותית לאנשים. זה כל מה שכולם רוצים לא? להיות חשובים למישהו? לדעת שיש אנשים שאוהבים אותם? מה צריך יותר מזה?
מי שהחבר הכי טוב שלך ניתק איתה קשר בגלל בחורה אחרת, מבינה כמה זה כואב. בפעם הראשונה זה כאב בלתי נסבל- כאילו מישהו מכניס את היד שלו לבטן שלך וקורע ממנה את האיברים החשובים שבלעדיהם אי אפשר להתקיים. בפעם השנייה- זה אפילו יותר כואב. זה שובר. אני עד כדי כך לא חשובה לו? כל השנים שעברנו יחד כל כך לא חשובות לא עד כדי כך שתוך שבועיים מהרגע שהוא חוזר אליה הוא שוכח ממני?
כל המחשבות האלה לא עזבו אותי לרגע. אבל הרגעתי את עצמי. חאלס. תפסיקי. זה רק שבועיים, אולי הוא עמוס, הוא מתרגש מהחזרה שלהם, אל תפריעי להם ואל תתערבי. אם אתה אוהב מישהו תן לו ללכת? אז נתתי. וחיכיתי שיחזור.
והזמן עבר- והוא לא חזר.
אז וויתרתי. בפעם הראשונה שהוא ויתר עליי- נלחמתי. לא רציתי לזרוק את הקשר הזה לפח. אפילו שהוא פגע בי כל כך- סלחתי לו.
בפעם השנייה הבנתי, שהוא לא שווה את זה. מגיע לי יותר.
אז וויתרתי.
מחקתי את המספר שלו.
מחקתי אותו מהחיים שלי.
והמשכתי הלאה.
אחרי חודשיים יצאתי למסיבה. הייתי שיכורה ונהנתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן.
בזמן שאני רוקדת ונותנת לאלכוהול שזורם לי בדם להחליט על הקצב שלי, מישהו נתקע בי בחוזקה "תיזהר!!!" אני צועקת ומרימה את הראש למעלה ופוגשת את העיניים שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. עיניים שאני יכולה לשקוע בהן ולדעת שהן מלאות בטוב ואהבה לתת לכולם. כעסתי. כעסתי כל כך. איך הוא נתן לי ללכת?
אז צעקתי. אני שונאת אותך אמרתי לו ולא התכוונתי לאף צליל במילים האלו. ראיתי את הכאב שלו בעיניים כשהוא שמע אותי אומרת את שלושת המילים שהייתי כל כך רוצה להחליף אותן בשלוש מילים אחרות.
הוא תפס לי את היד ולא שחרר. יצאנו החוצה והדמעות לא עצרו. הוא חיבק אותי חזק.
"עזוב אותי" ביקשתי. "נתת לי ללכת. אני לא רוצה אותך בחיים שלי יותר. אני לא רוצה שום קשר אלייך. פגעת בי והכאבת לי. עוף ממני!"
כאב לו. ראיתי שכאב לו כמה שהוא פגע בי. שנינו הבנו שזה לא הזמן לדבר על זה ולא המקום.
יום למחרת הוא התקשר. "מי זה?" אני עונה. "זה אני" וידעתי בדיוק מי זה האני הזה. הקול שלו זה לא משהו שאני יכולה לשכוח לא משנה כמה זמן יעבור.
"את בבית?" הוא שואל.
"כן."
"אני בא."
הוא אסף אותי ונסענו למצפה קרוב לבית שלי כמו שהיינו עושים פעם.
"אין תירוצים למה שקרה. אני מצטער."
"עמית, די. פעם ראשונה סלחתי פעם שנייה זה כבר מוגזם. מגיע לי יותר מזה אתה לא חושב? מגיע לי חבר טוב שיהיה לצידי תמיד ולא רק שמתאים לו ושאין לו חברה. אני לא מתפשרת יותר."
"את צודקת. אפשר שנפתח הכל?"
"כן" עניתי
"תמיד יהיו לי רגשות אלייך. תמיד היו ותמיד יהיו. את חשובה לי ואת חלק בלתי נפרד מהחיים שלי."
"אתה רציני? עמית יש לך חברה!"
"מה עדיף שאשקר? לא קל איתה. אני אוהב אותה אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהסתכלתי עליה וחשבתי שאני מאוהב בה. אבל זה מסובך מדי. אנחנו כמעט שלוש שנים יחד. זה לא צחוק. אתמול היא הייתה אצל סבא וסבתא שלי בארוחה. אני לא יכול לפרק את החבילה. אנחנו יותר מדי זמן ביחד בשביל להרוס את זה רק כי אני לא מאוהב בה."
"מה שיש ביניכם זה ביניכם ואתה יודע שאף פעם לא התערבתי בסיפור הזה. אבל אם זה מה שאתה מרגיש אליי אתה לא חושב שזה טוב שאנחנו לא בקשר? אתה יודע שיש דברים שאני בחיים לא אעשה- להיכנס בתוך מערכת יחסים זה קו שחור שלא חוצים מבחינתי."
"מבחינתי לא." הוא ענה באופן חורץ. כאילו הוא מחכה שאני אבוא ואגאל אותו מהמערכת יחסים הזו.
"אני זה לא אתה, אין אצלי דברים כאלה- לא נכנסים בתוך מערכת יחסים."
"בסדר. אפשר שנפסיק להיות כבדים? לאחרונה הבנתי שיש דברים שצריך לתת לזמן לסדר אותם. אני לא רוצה שנזרוק את הקשר שלנו לפח ומצד שני אני מבין אם לא תרצי שנחזור להיות מה שהיינו. אבל אל תוותרי עליי ואל תוותרי עלינו."
"טוב. ניסיון אחרון."
הלב שלי ריחף בעננים. מה עושים?!
מצד אחד- אני שונאת אותה. היינו ביחד בבית הספר ומאז ומעולם הבחורה הזאת קינאה לי. לא אשכח את החרם שהנהיגה עליי וכמה הוא התעלם מזה כי הוא ניסה לראות את הטוב שבה, כשלי ברור שהיא השטן בהתגלמותו.
מצד שני- אני לא עושה דברים כאלה. אני לא היא.
החבר הכי טוב שלי. תתעורר. אני לא יכולה לעורר אותך מזה. אתה היחיד שיכול.