נישואים אריסטורקטיים- חלק רביעי ואחרון!

כשנכנסנו, אחרי שעברנו במסדרונות הארוכים, מחפשות ותועות באחוזת האוורת' את אולם הנשפים המחורבן הזה. דיאנה רטנה כול הדרך על כך שהכול פה קיטשי וחסר סגנון. לפעמים גיחכתי, לפעמים לא הגבתי ולפעמים סתם הנהנתי.
כשנכנסנו, גילינו שאנחנו היחידות שהגיעו עד לאותו הרגע, היו רק עוד גבר ואישה, האישה, ניחשתי שזו ג'קלין, בגלל שיערה. היא התחפשה לשועלון קטן, מסיכה תואמת, שמלה כתומה, שולייה וקפלייה פרוותיים, ובד לבן מבצבץ מבין הכפתורים הלא רכוסים היטב שעל גבה. הברבור שלידי גיחך. חוץ מג'לקין השועל, היה גם גבר, שהתחפש לזאב. הוא לבש מסיכה אפורה, גלימה פרוותית וכמובן אפרפרה, אבל כתמי בוץ טבעיים נחו על הגלימה בטבעיות. הוא לבש טוקסידו אפרפר- כסוף כזה. כמו שיש לרקדנים צעירים כאלו בתחרויות. השתתפתי לא פעם בתחרויות כאלו, כשופטת, וכמעומדת למקום הראשון.
האולם הואר במלא נברשות, והוא היה ענקי. בקיצור אולם נשפים רגיל. בצדדים הוקמו שולחני אוכל, ליד הדלת נערמו ערימות של כיסאות ושולחנות שישימו אותם בבוא העת. ריצפת הפרקט הייתה חדשה ומחוסת לקה בוהקת.
נכנסנו לתוך האולם. הגבר באפור ניגש אליי, לא ראיתי אותו אם הוא מחייך, או בוכה. אבל הנחתי שיש לו הבעת פנים אדישה של שיעמום. דיאנה משכה אותי לכיוון שולחנות האוכל. היא הושיטה לי חתיכת שוקולד עגולה.
"זה טעים!" נהמה בפה מלא בעוד שוקולדים. צחקתי בלב שלם. ממזמן לא חוויתי דבר מה כזה. עצם זה שזו תיהיה החתונה של אהוב חיי לא הזיזה לי הרגע. הסתכלתי על הזאב הבודד, שעמד מול חלון ענק שהתפרס על חצי קיר. על הקיר השני התפרסו מראות. הגשם בחוץ התחיל, זולף ודולף ומקיש על החלון. כמנגינה הנועמת מותו של חייל, או של ילד רך.
הייתי בטוחה שזה לא פייר. פייר עצמו אמר לי שהוא יתחפש בנשף הבא שלו, לטווס גנדרן. והטווס לא איחר לבוא. האורחים התחילו להתכנס בתוך האולם, מדברים ומפטפטים במרץ. הנשים הבוגרות הניפה את מניפותיהן הורודות, מחופשות לנסיכות, או לבנות ים או לכול דבר אחר. שמתי לב לאחת שהתחפשה לפלמינגו, מה שאילץ אותה לעמוד על רגל אחת, וכול כמה דקות נפלה על עובר אורח אחר, מקפצת אנה ואנה בכדי להגיע למטרה.
המוסיקה החלה. ג'קלין תפסה טווס אחד, שחיוכו הזכיר מאוד את פייר. ידעתי שזה הוא. צוהל ושמח. דיאנה נחרה נחרת בוז, אבל ברבור שחור תפס בידה ושניהם התחילו לרקוד עם מנגינת הפולקה הקלילה, רגליי התחילו לתופף על הריצפה. " טיק טק, טיק טק" כמו שעון.
דג זהב ניגש אליי, שמנמן ומלא מרץ, לקח את ידי, נשק לה ושאל: " האם תואילי בטובך לרקוד איתי עלמתי" אמר, מתפעל מהתחפושת שלי. שלמעשה הייתה פרפר, פרפר תכלכל וגדול כנפיים. האור שהשתקף בכנפיי הצחורות, גרם לקשתות קטנות להיווצר בהם. חייכתי. " אכן כן" מארתי, והוא הוביל אותי לרחבה. רקדנו. רקדתי. עוברת מידיים של גבר לגבר, רק הזאב הבודד נשאר ליד החלון. לאחר שלושה ריקודים ( פולקה, ואלס, וריקודים איריים, שאני הצעתי) ניגשתי אליו. תחילה מיששתי את גבו, את הגלימה האפורה והנעימה.
" לא חם לך?" שאלתי. הטווס חלף על פנינו, עדיין רוקד עם ג'קלין איזה טנגו או ריקוד אחר.
" לא" אמר באדישות. קולו היה עמוק, והמסיכה הייתה קשה ועבה.
" המסיכה לא כבדה?" שאלתי. נוגעת בשיערו השחור.
"לא" אמר באדישות. ונימת כעס קטנה התגנבה לקולו. מוסיקה קופצנית התחילה להתנגן. " צ'ה-צ'ה" נזכרתי בריקוד הנוסטלגי, שתמיד רקדתי, לא משנה עם מי.
אחזתי בכתיפו של הזאב הבודד.
"אפשר אותך לריקוד?" שאלתי. תמימה.
הוא אחז בידי, אני בידו, ושנינו עלינו לרחבה. רוקדים. מסתחררים ופועלים ברגליים. כנפיי הנעו כאילו אני עפה. הזאב התפעל, ואז הריקוד שלו נעשה טוב יותר. וכך רקדנו. שנינו ממלמלים יחדיו "צ'ה-צ'ה-צ'ה אחד שתיים" חזרנו על זה. שומרים על קצב. קול דק ונמוך וכבד, זאב ופרפר ויחד, זה היה הריקוד הכי טוב שלי.
"והוהו!" אמרתי, אחרי סיחרור קטן בסוף הריקוד. התיזמורת שהייתה למעלה, על אחת מהמרפסות, שפנו פנימה, החליטה לנוח. אני והזאב, עדיין אוחזים אחד בשני, מסרבים לעזוב. ידי ביד ניגשנו אל החלון. נשנענתי על כתיפו. הוא ליטף את שיערי. זה היה חום אחר, שונה.
הטווס עבר לידינו, מילמל: " חמודים…" באותו הרגע הייתי בטוחה שזה פייר. אותו קול. בדיוק אותו קול. אותה נימה. אולי הסגנון דיבור השתנה אבל אותו קול. קול קליל ונמרץ. קפצתי.
" מה קרה?" הזאב עם קולו הכבד שאל.
" הכול בסדר" ישרתי קפלים לא קיימים בשמלתי.
מוסיקה נעימה ושקטה התנגנה, לאחר דקות אורכות של שתיקה.
נפרדתי מהזאב בחמוד, שתפס לעצמו את דיאנה. שלא התלהבה מכך כלל. ואני ניגשתי אל השולחנות הארוכים של האוכל. לקחתי חתיכת מה שנראה כלחם, וטבלתי אותו בחומר חמוץ מתוק ועסיסי. " טעים" מלמלתי בוענג. למרות ש הייתי לא רעבה כול כך.
מישהו הוריד את כנפיי, וקלח אותי לסיבוב של טנגו. אחרי דקה החזרתי עלצמי את הכנפיים, נוחרת מרוב כעס שהזורו המעצבן עשה את זה, רק בכדי למשש את גבי. מה הפריעו לו הכנפיים שלי\?! שהיו יצירת מופת!
" הן יפות" ניגש אליי הזאב.
" תודה" אמרתי, מסכימה. יצאנו אל הגנים היפים. התחלתי לרעוד. רוח קרה עברה דרכי, מקררת ומרעננת כול איבר בגופי.
זה היה אותו המבוך בו פייר אמר לי שמה שמתחולל היום יקרה באיזשהו שלב. לפני שובע ויום.
" אולי… אולי נלך?" אמרתי בשקט. אוחזת בידו של הזאב. תנועת ראש קטנה הספיקה להגיד לי שהוא מעדיף להישאר כאן.
" מחניק בפנים" אמר, באדישות. הוא עטף אותי בגלימתו. הפעמונים התחילו לצלצל ברעש, כאב פילח את ראשי. רצתי מהר חזרה אל האולם. הזאב נשאר בחוץ. כלא רוצה כלל להיכנס.
התיישבתי ליד דיאנה. מול שולחן לבן, ועליו עומד בקבוק ויסקי, ובקבוק ג'ין, וחמש כוסות ובתוכן מפיות עמדו, נרעדות מהרוח.
"איפה הית?!" שאלה אותי דיאנה, מוזגת קצת מהויסיקי לי ולה.
הנדתי בראשי לאות אל-תשאלי.
" נירלי שהזורו הזה הוא פדופיל" אמרה בפרצוף חמוץ. לא יכולתי שלא לירוק את הויסיקי ולצחוק.
החתונה החלה, השועל ג'קלין הורידה את השמלה הכתומב ותחת לה נראתה שמלת חתונה יפה. היא כיסתה את פנייה בכילה. והזורו היה השושבין שלה.
" אין פלא שהוא פדופיל" לחשה לי דיאנה. גיחכתי. יש צדק בדבריה.
הטווס עלה אל הכומר, ג'קלין לחשה לו משהו באוזן, ולא נראתה מרוצה. הטווס נשאר טווס, ולא חזר להיות פייר. בטח היא לחשה " איפה לעזאזל הטוקסידו שקניתי לך?! זה עלה הון! זה ממשי!" הטווס גיחך ואמר בקול, שכול האולם נשמע.
"אני אמות מקור בדבר הזה יקירתי, והרי שכחתי זאת בבית, כי באתי להנות, החתונה פחות חושבה פה, אחרי הכול" אמר, ומבטו הצוחק ננעץ בי, לשבריר שנייה מבטו התערפל לעצוב ולאחר מכן שב הסומק ללחייו והוא החל מדלג במקום.
"השד נכנס בו!" מלמלה מופתעת ומבועתת בו הזמן דיאנה. הנהנתי במרץ לאות אישור. ראיתי שהזאב בתיישב לידי, מוזג לעצמו כוס ג'ין.
" השתגע החתן" מלמלתי לעברו.
"טוב שלא הייתי פה" התאמץ ללחוש, אבל בקולו הכבד השולחן שלידינו שמע את זה, והתחיל ללחוש דבר מה.
נחרתי נחרת בוז. בטח הוא הסתובב עם בנות אחרות חשבתי לעצמי. למרות שהזאב נראה כבן 20+ לא פחות. אז המחשבה יצאה מראשי.
גקלין מלמלה לעבר הכומר " תגמור עם זה כבר"
" האם את מסכימה?" " כן"
"האם אתה מסכים" " אני אשתוק" " נקבל זאת ככן אדוני"
" אני מכריז עליכן כבעל ואישה!" הם התנשקו. ואני הבנתי שזהו. שפייר הלך לעולמו מבחינתי. ושזה נגמר. שיעשה מה שהוא רוצה עם ג'קלין. ודמעה נצצה מתחת למסיכה הלבנה שלי.
" הכול בסדר" אמר הזאב, אחוז בכתיפי.
" אתה לא תבין" הניאגרה איימה לצאת מזוג עייני.
הזאב חיבק אותי כמחווה ידידותית בידו את כתיפי.
אני מצטערת" חפניתי את ראשי בגלימתו, ובכיתי. לא מתביישת. דיאנ מילמלה דברי נחמה באוזני, מלטפת אות גבי בין שתי הכנפיים הארורות. הריקודים חזרו. אבל אני ברחתי. הזאב אחד בידי והוריד את המסיכה.
" זה אני" אמר זאב, שהיה ג'ון, שהיה הדוור. הווא נישק אותי. אחזתי בידו. מסננת שלא יעיז לדבר עד שנחזור הביתה. עלינו על כיכרה כול שהיא, מאחלים לדיאנה הצלחה עם הפדופיל זורו. ויד-ביד נסענו חזרה הביתה.

הסוף!