סיפור עצוב

ישבת על כיסא הזהות אז,
רגליים חופשיות וידיים כקפיצים לעולם,
חייכת אל אנשים ואנשים חייכו אלייך,
היית אז ילדה.

לא ידעת שאסור לנשום בצונאמי,
בגדים ספוגים וריאות מלאות,
רגליים קרות וידיים רועדות,
היית אז נערה.

רגליי הכיסא הלכו בכיוונים מנוגדים,
ריקבון פנימי ותנועה חודרת,
משקל חייך נפל על האדמה, הכיסא כשל,
את כבר לא אדם.

אדמה קרה עליה אנשים הולכים,
בעזרתך מניעים את עצמם קדימה,
ואת כבר קרקע, נעה אחורה,
שמתי מצבה שם.