באבא טמבל/ גיבורת אפגניסטן? (מפי יוכבד עובדיה סבתי)
היא מתיישבת על הכורסא, נאנחת. דמעות של געגוע מציפות את עיניה.
אני מביטה בה, זוהי סבתא שלי, תמיד יש לה משהו מעורר השראה. מלא תובנה. מלא הבנה על החיים ומה שבאמת חשוב. מוסר השכל אצלה זה *מספר אחת*
בכל סיפור, מפה לאוזן. אני כל כך אוהבת את מה שהיא מספרת. "תקשיבי לסיפור הזה, אחר כך תביני את מוסר ההשכל, כשתהיי סבתא בעצמך תספרי לנכדים שלך כל מה שסיפרתי לך." -היא אומרת. בקול כל כך מבטיח. כאילו כל דבר שהיא אומרת, היא יודעת. היא מבינה. כל מילה אצלה משכנעת, ואני נסחפת אל תוך צלילי הסיפור שלה.
"היה פעם איש בשם 'באבא-טמבל'. הוא לא היה עושה דבר בלי עזרתה של אמו. היה מתעצל, אפילו לאכול, לנוע ממקום למקום, לצאת מהבית, ללמוד. הוא לא היה עושה דבר ללא עזרת אמו." -סבתא מספרת. עיניה נוצצות, והיא מחייכת, בפעם המיליון מספרת, ועדיין זה תמיד מעניין כמו בפעם הראשונה. אני מבחינה
בתחושת געגוע הבוקעת מתוכה. אני כל כך מאושרת לראות אותה נרגשת. אך כל כך עצוב לי לראות אותה בוכה.
היא ממשיכה, ומוסיפה: "יום אחד החליטה אמו של 'באבא' לומר לו שעליו ללמוד להיות עצמאי. ללמוד כיצד לפעול בחיי היום יום ללא אמא.
'אמא לא תמיד תהיה כאן כדי לעזור לך באבא!'" -היא עוצרת. מחייכת. "את מבינה כמה נורא זה לא ללמוד?!" -היא מוסיפה משפט אמיץ, אינספור פעמים היא מדגישה עד כמה הייתה רוצה ללמוד בחייה. ללמוד משהו. שפה נוספת. כל דבר שרק ניתן.
"אל תשכחי ללמוד נהיגה. אל תשכחי את זה. סבתא שלך כבר מחכה שתפתיעי אותה, ותסיעי אותה לאן שרק תרצי." -יש בה משהו כל כך טהור. לדעתי זה דבר ייחודי לה, משהו שלא יהיה בדורות הבאים. הלב שלה. הנשמה.
" 'בוא 'באבא', בוא וקח את הצלחת. יש כאן אוכל. קח, החזק את הכף, וישר אל תוך הפה. זה פשוט. רק תיקח.' " -שוב היא מדגישה עד כמה זה חמור לא לדעת דבר.
זה דבר שמלמד אותי על סבתא, שהיא כל כך מלאת תשוקה לגבי לימודים, השכלה, וחוויות. אולי כיוון שעלתה לארץ מאפגניסטן הקרה כקרח, המושלגת, הרחוקה, אי שם באסיה. בגיל מוקדם מאוד. דבר שכיום נראה הזוי, כאילו לא יקרה שוב בדורות הבאים.
כי עכשיו 2019, הקידמה כבר כאן, דברים כאלה לא יחזרו על עצמם. מעמד האישה הולך ומתעצם. אין סיבה שלא תהיה לנו הזדמנות שווה לא?! יכול להיות שעדיין, ישנן ויהיו מדינות כאלו בהן לא יהיה שוויון. אנחנו כבר בדרך למשהו טוב יותר. זה כבר מורגש.
"טוב ג'וני, אני ממשיכה. את מקשיבה?" -היא שואלת. אני מתפקסת על המסר שוב.
"באבא לא לקח, לא הצליח להניע את גופו. הצלחת הייתה קרובה אליו, ואימו קירבה יותר ויותר. כלום לא עזר. והיא נאלצה להכניס לו את האוכל בעצמה.
יום אחד, החליטה האם, בלב כבד, לשחרר את באבא מן 'הכלוב השומר שלה.'
'מהיום 'באבא', אתה צריך ללמוד להסתדר לבד. אני כבר לא מסוגלת לעזור לך'. -אמרה האם כשהיא מנגבת את דמעותיה במטלית הישנה. נאנחת, ומנסה להאמין שיש עוד תקווה.
באחד מן הימים, נשמעו דפיקות על פתח הדלת. שלוש נקישות. 'טוק, טוק, טוק..'
ובפתח הדלת, עמדה בחורה יפהפייה, חסרת כל. חסרת בגדים, חסרת תכשיטים,
חסרת נעליים, כשבחוץ קר מאוד. האם כיסתה את הנערה חסרת הכול. וגופה
התחמם שוב מחדש. היא דאגה לה כמו לבת שמעולם לא הייתה לה. 'את יודעת ילדתי? את מאוד חרוצה וחכמה… למה שלא ירצו בך?!' שאלה אימו של באבא את הנערה היפהפייה.
"בעודה טועמת ממרק העדשים הרותח בקערה הישנה, שעברה מדור לדור. לפתע, הבחינה הנערה ב'באבא' יושב לו ולא עושה דבר. מבטיהם הוחלף. " -כל מה שעבר עליי בראש זה טעמו המוצלח של *מרק העדשים* של סבתי.
"אמרה הנערה:" 'גברתי, אני מעוניינת בבנך. אתחתן עימו. אלמד אותו כל דבר שרק ירצה. אקדיש לו את חיי. משום שגם את טיפלת בי.'
-"האם המופתעת לא האמינה שבחורה כזו רוצה בבחור כמו בנה. " 'אבל.. כיצד ייתכן?! בני אינו מסוגל כלל לשום דבר.. אני כבר הרמתי ידיים'..- "אמרה האם המודאגת." -באמת למה שבחורה משכילה תנשא לאיש חסר השכלה? המון תהיות עלו במוחי בשלב זה. אך המשכתי להביט בעיניה של סבתי. ושיננתי את המילים, והדמיון אשר צף בעקבותיהן. זה מאוד עוזר לשמר את הסיפור. דמיון זה כלי מובטח להצלחה בעיניי.
" 'אני מבטיחה לך, כמי שאני, בתו של מלך, אעשה אותו, בנך שלך, לבעל מוכשר, מאושר, ובעל השכלה. כל מה שחלמת, אני מסוגלת לכך. הנה היא מילתי.' –
"השיבה לה הנערה היפהפייה". – ממש גיבורה ראשית בסיפור על גבר 'עצלן', ואישה אחת המצילה את כל עולמו שלו. אני מחייכת. וסבתא ממשיכה כמובן עם הסיפור, החיוך והניצוץ בעיניים שרק הלך וגבר.
"בת של מלך?! ואביך מודע לקיומך עוד בעולם? האם הוא נטש אותך כי לא אהב אותך?!' – "היא שאלה בסקרנות כשהיא מטילה מעט ספק באותה הנערה בה טיפלה." -סבתא שוב מחייכת. כאילו מתקשרת עם סבתה האהובה בשלט רחוק.
-"אני חייבת לעצור כאן. סבתא. סליחה רגע… זה הסיפור על המלח בכלל.. מה לו ולסיפור של באבא, ומדוע מעולם לא שמעתי את הקשר ביניהם?!" -אני לא מבינה, מנסה לסדר לי מין רצף בראש. למען הסדר הקדוש אצלי בראש.
"חכי ותביני כיצד הם מתקשרים האחד בשני.."- היא השיבה לי. שוב מבטיחה. שוב מותחת אותי. עונג משובח של סיפורי 'פה לאוזן.' ואני קשובה שוב.
מתפקסת, מתרכזת. הנה אני כאן, שוב. בתוך כל הבלאגן. הבת של המלך, זו ש…. רגע סבתא מספרת שש… אני מתוחה מדיי. העולם נעצר לרגע. ועכשיו זה רק אני, קולה של סבתא, הסיפור, המילים, והדמיון שלי כמובן. אני מריצה אותו על 50 קמ"ש, ויאללה לדרך.
" 'אבי, אינו מודע לקיומי. יום אחד שאל אותי ואת אחיותיי, כמו מה אנו אוהבות אותו. כל אחת ענתה כמו כסף, זהב, תכשיטים, וכל דבר שיש בו ערך כספי כלשהו… אך אני עניתי לו 'מלח'. מיד הגיחו מן הפינה שומרים וסילקו אותי מן הארמון. לקחו את בגדיי. מאז הבנתי, אבי נעלב ממני.' -היא השיבה לה, נאנחת".
– כשסבתא אומרת מלח. היא אומרת הרבה. מלח עבורה זה בעצם כל מוסר ההשכל האפשרי. העיניים של סבתא ממשיכות להוריד דמעות. היא מחייכת, מנגבת את עיניה, ושוב ממשיכה בסיפור המשולב הזה.
" 'מה רע במלח? מי כמוני יודעת. לכל דבר הוא מוסיף. אי אפשר בלי מלח. מלח הוא… חיים?! את מאוד חכמה. שידוך טוב לבני'. -האם השתכנעה. בישולים רבים הוכיחו כבר את טענתה." סבתא נאנחת מעט.
-אה כן, אין על בישוליה של סבתא. עכשיו אפשר להמשיך. או שרק אוסיף, "פולוב", "צ'ולוב", "רבלי", "מרק עדשים", "כל דבר עם גונדי", "כל דבר עם גונדי", "וגונדי", אה כבר אמרתי בעצם… לא משנה… אפשר להמשיך… אח הבישולים של סבתא…
היא מוסיפה:
" 'מלח זה חיים. אז.. היא אוהבת אותו כמו החיים. אביה הוא החיים. זהו זה. אני רוצה שתוכיחי לי כיצד בני יכול להשתפר לצידך. ' קבעה האם.
וכך היה. לאחר זמן מה, נשמעו דפיקות על הדלת. שלוש נקישות. 'טוק טוק טוק'.
הדלת נפתחה, בפתח אישה זקנה מביטה בגבר זקוף, לבוש בחליפה, נקי, מצוחצח, יפה תואר. 'אמא?' -"קולו נשמע. הוא מושיט לה את ידו, ומכניס אותה פנימה אל ביתו החדש. " היא מפסיקה שוב. לוקחת נשימה קלה. קולה צרוד מעט.
היא לוגמת מהבקבוק הקטנטן שלה. יש לו מין נראות של 'בקבוק של שלוק'. קטן כל כך. מזערי מאוד. בשנייה המים נשאבים פנימה. כנראה שלסבתא זה יותר קשה. עצוב לי לפעמים כשאני מבחינה בה מתקשה לשתות כמו אדם צעיר. אבל זה חלק מהזקנה.
-איך אפשר בלי געגוע לאמא. כשסבתא אומרת את המילה הזו, עיניה שוב מתמלאות דמעות של געגוע.
סבתא ממשיכה עם הסיפור:
"הבית היה מואר ויפה. 'באבא? אני לא מאמינה. אני אוהבת אותך כמו מלח. אני שמחה שהשכלת, שהצלחת' -אמרה האם בפליאה. השניים התחבקו. אליהם גם הצטרפה אותה הבחורה היפהפייה. על השולחן, מגוון מטעמים, שבלי מלח, לא היה בהם חיים". -סוף כל סוף המלח ו'באבא טמבל' התקשרו היטב האחד בשני.
"הסוף" -סיימה סבתא את הסיפור שלה. ושוב היא מזכירה לי ללמוד בכדי להצליח. ושוב עולה הגעגוע לסבתה. והיא כבר מזכירה אותה, שוב ושוב ושוב.
מי יודע, אולי, יבוא יום וגם אני, אשב עם נכדיי ואספר להם סיפורי סבתא. ממש, עונג משובח של סיפורי 'פה לאוזן.'
מה שבטוח, סבתא יודעת מה לספר, וכן, אמנם היא לא זכתה ללמוד מה שרצתה, אך המסר שלה עבר חזק וברור, כיום אני אפילו מבינה, הסיפור הזה הוא יותר בכיוון של: "גיבורת אפגניסטן." הגיבורה כאן היא לגמרי 'בתו של המלך.'
תגובות (0)