Social Media

השעה 20:04.
אני מאמינה שלא הרבה קרה בשעה הזו, בדקות האלו.
בשעה 20:04 העולם שלי נחצה לשניים.

אני יושבת בארוחת ערב עם החברות, הפלאפון מצלצל, על הצג מופיע שם
"לורן" שיחה נכנסת.
אוי לא, אוי, אני לא מאמינה עכשיו זה ייקח שעות.
"אני יוצאת לדקה, שיחת טלפון". אני מרימה את הנייד.
"הלו". אני עונה בנשיפה עייפה אולי תבין את הרמז והשיחה תהיה קצרה.
" היי, מה קורה?". היא שואלת.
"אאההממ… עייפה". רמז, רמז, רמז…
"קשה לי". היא אמרה, בבת אחת, בלי אזהרה, בלי הכנה, בלי הרבה הסברים. ואני בסביבה שלי, בבועה הקטנה והמצחינה שלי באותם הרגעים לא הבנתי מה כבר יכול להיות קשה.
" תקשיבי אאההממ…". שתקתי והיא לא ענתה.
"אני אחזור אלייך, פשוט אני פה עם כמה חברות וזה לא עניין גדול, חוזרת אליך עוד 10 דקות מבטיחה".
אני בטיפשותי לא הבנתי את משמעות השעה 20:04, אני, החכמה, המתחשבת, שדואגת לכולם, שמרימה לכולם את מצב הרוח. לא הבנתי את המשפט "קשה לי". 10 הדקות הפכו לשעה, השעה הפכה לשלוש שעות וכן כמו שאפשר להבין… לא חזרתי אליה.

צלצול הטלפון העיר אותי 08:04, על הצג מופיע שם,
"לורן" שיחה נכנסת. העיניים מסרבות להיפתח, שיט, שיט.
"בוקר טוב". אני מקווה שהיא לא זוכרת את ליל אמש.
"את עדיין ישנה?". היא שואלת בלחש.
"לא ממש… כבר התעוררתי". עניתי עם עיניים עצומות.
"אני עוברת תקופה קצת קשה, נוכל לדבר קצת? ". היא שאלה.
מי רוצה לדבר בשעה שמונה בבוקר, מי רוצה להקשיב בשעה שמונה בבוקר.
"כן בטח, קרה משהו?". אני עונה בחוסר סבלנות.
"לא הרבה, קצת קשה לי זה הכול". היא עונה.
שוב פעם עם הקשה לי רציתי לענות, לכולנו קשה, לכולנו. מה כבר יכול להיות קשה, מה כבר יכול להיות.
שתקתי, חשבתי שאם אני לא אענה היא תבין שהתשובה לא אצלי.
"את יודעת אני לא כל כך מצליחה להחזיק את עצמי". היא ממשיכה.
אני שותקת, כולנו ככה, לכולנו קשה.
"טוב אני צריכה ללכת אני אתקשר יותר מאוחר".

"ביי". אני עונה מיד, לפני שתוסיף עוד "קשה לי".

סיפור בהמשכים