“זה כבר הרבה שנים”

זה כבר הרבה שנים
שאת מחפשת חיים,
זה כבר הרבה שנים
שאת מסתכלת מעבר לתריסים,
זה כבר הרבה שנים
שאת בוכה ללא הסברים,
זה כבר הרבה שנים
שאת מציבה לעצמך מעצורים.
זה כבר הרבה שנים
שאת מנסה לשבור אותם,
ומקבלת כאפה לפנים.
קומי, תילחמי, תשברי אותם,
תשברי אותם ואל תפחדי,
תשברי אותם,
את כולם, כי הם רבים.
תשברי אותם וכבר תראי,
איך כולם אלייך מתקרבים.
ופתאום את תהי מופתעת כי תגלי
כמה פיספסת בחיים הישנים,
פתאום תביני באמת
מהי משמעות החיים.
כל כך הרבה שנים
שהיית מאחורי הסורגים,
כל כך הרבה שנים
שהקרבת למען אחרים.
נתת להם לחיות,
נתת להם להביע,
ורק את נשארת איי שם
בחוסר עונים משווע.
לא הרמת את עינייך
לעבר אנשים,
נתת למוח שלך להפריע
עם אותם רעשים.
רעשי אימה, רעשי מלחמה,
רעשי חוסר ביטחון עצמי מוחלט.
אז נכנסת אל תוך החדר
ונעלת שם את עצמך,
דפקת את הראש בקיר
ושאלת שוב ושוב את עצמך
"למה?,
למה אני לא מסוגלת
להיות כמו כולם?",
בכית בשקט שאיש לא ישמע,
המחנק בגרון לא נעלם.
לא יכלת לענות לעצמך
ולהאכיל את נפשך הרעבה,
היית בטוחה שלהתכחש
ולחיות עם זה זאת התשובה.
נלחמת עם עצמך
וניסת להיראות חזקה,
חיפשת דרך בין העננים,
חיפשת עזרה מאנשים,
ושסוף סוף אדם טוב
נטול אינטרס הציע לך עזרה,
ברחת מהר, נעלת את כולך,
לא נתת לעצמך אופציית בחירה.
ידעת שהכל פה זה זמני,
ידעת בליבך שזה
בסך הכל המצב הנוכחי.
אבל הכרחת את עצמך
לחשוב שכך תישארי כל החיים,
הכרחת את עצמך לחשוב
שאין לך מקום מבטחים.
אך עכשיו שאת יודעת
מהו ייעדך בחיים,
עכשיו שאת יודעת
שביזבזת כל כך הרבה שנים
תמלאי אותם במה שהם צריכים,
וזיכרי תמיד את אותם המילים:
"לעולם,
לא יהיה אחד
ששווה ממך יותר,
או מאחרים.
כי בסופו של דבר
כולנו בני אדם שווים."