איך זה שכוכב קטן נופל?

מי ראה ? מי שמע?הוא נופל בשקט על האדמה,והעולם ממשיך ,כי זה תפקידו של העולם,להמשיך הלאה ,כמו מכונה משומנת שרצה על הגלגלים שלה שנים ודורות ותקופות וזמנים ועונות ,ושוב ושוב מחזוריות החיים,טוחנת את הזמן ,לא עוצרת לרגע,לפעמים היא עוצרת כי היא רואה התקדמות מיוחדת של האדם,או להיפך נסיגה של החיים,ואז שוב חוזרת למסלולה.

זה היה יום שרב כמו כל הימים בחודש אוגוסט. היום האחרון של החודש.
האמהות היו עדיין נחות עם גוריהן בשפת הים. או על הדשא הירקרק הריחני שהממטרות הרוו אותו והריח המשכר של הדשא נישא למרחקים.
נילי קמה בבוקר במרץ,ארגנה את ילדיה והם נסעו ברכבת לחיפה.
זאת חויה גדולה לילדים והם רקעו ברגליהם משמחה.
נילי כבר קנתה מבעוד מועד את המחברות והעפרונות לדוד שאמור לעלות בשעה טובה לכיתה א'. סבתא שלו גם קנתה לו ילקוט יפה ובו שמה גם קלמר וצבעים.
אחיו הקטן יוני גם הוא עולה כבר לגן חובה.
והקטן אלישע,עטור התלתים הזהובים ובעל עיני החתול הירוקות,מקפץ ומדלג , כמו חתלתול קטן ושובב,הוא עדיין בגן של הקטנים.
ברכבת היה עמוס.זה היה כאמור היום האחרון ששל חודש אוגוסט,יום יפה וזיווני,טיול אחרון לפני שמתחילים את הלימודים.
ברכבת ישבו האנשים,פטפטו להם,קראו עיתון או ספר או מלאו תשבץ, והיו כמה שאפילו עמדו במעבר,כי היה עומס יתר.זאת היתה רכבת מאסף,והיה להם מזל שמצאו מקום של שניים והתישבו .נילי החזיקה את אלישע על ברכיה.
כבר הרבה זמן,היא חשבה שלא ביקרה את משפחתה בחיפה. גם הם לא הגיעו. כולה ראשון לציון. ביג דיל..הם לא יכולים להתניע את האוטו ולנסוע?לראות אותם ואת הילדים?שמואל מאד אהב שבאים אורחים והיא אהבה לארח.לשמואל כמעט לא נשארה משפחה.הוריו מתו עוד כשהיה ילד,ואחותו הגדולה נישאה ועברה לעיר אחרת.אחותו הצעירה גם היא עזבה לקיבוץ בדרום הארץ.
אז הנה הגיע היום הגדול. והרכבת טסה על הפסים , ואלישע הקטן הסתכל מבעד לחלון וראה את העצים אצים רצים…וצחק שהנה ,אמא הרכבת נוסעת והעצים גם רצים…
הגיעו. כל האנשים ירדו בשקט. ונילי לקחה את ידו של אלישע והם עלו בדרגנוע. דוד ויוני אחזו גם הם יד ביד.
ביציאה מהרכבת,על המדרכה עמדה מכוניתו של יהודה, בעלה של אחותה מרי. הוא חיכה להם.
נילי נדברה עם מרי שהם יעשו טיול בחוף הים עם הילדים.
יהודה יצא מהמכונית ובא לקראתם.
הילדים רצו אליו.
יהודה אהב אותם כמו הילדים שלו שלא היו לו.
מרי לא הצליחה להרות.
אלישע הקטן התרפק עליו ויהודה ליטף את תלתליו.
נילי שאלה , איפה מרי?
ויהודה ענה שהיא תצטרף אליהם יותר מאוחר.
השעה כבר היתה שלוש בצהריים. חום אימים.הקיץ במלוא עוזו.
על החוף כמעט לא נשארו אנשים.כולם ברחו הביתה מפאת החום.
נילי ויהודה ישבו בבית הקפה ושתו מילק שייק. לילדים יהודה קנה גלידה .
הילדים ליקקו את הגלידה וכולה נמסה ונמרחה על בגדיהם. נילי צחקה. יש מכונת כביסה .
וככה הם ישבו וחיכו למרי.
אבל משום מה היא לא הגיעה.
בקיץ ההוא עוד לא היו טלפונים ואנשים לא היו מחוברים כמו היום.
היום אנחנו לא מצליחים להסתדר דקה בלי הטלפון הנייד.ואז, הכל היה בסדר, כי לא ידעו שיש עוד אופציה.

אחרי שעה ,שעה וחצי,נילי אמרה שהם כבר יחזרו הביתה.כי יש עדיין סידורים לקראת מחר,היום הגדול של תחילת שנת הלימודים.
יהודה אמר , אולי רק נקפות לחנות,להגיד שלום למרי.
היא כנראה לא מצאה מישהו שיחליף אותה ולכן לא הצליחה להגיע.
אני אקפיץ אותכם אחר כך לרכבת.זה לא יקח הרבה זמן.
וכך היה.
הם עלו למכונית של יהודה. כמובן המשיכו להשתולל ולצחקק. ונילי ישבה ליד יהודה.
אף אחד לא חשב שצריך לחגור גם מאחור.
בדרך לחנות של מרי,היתה תאונת שרשרת והמכונית נחבטה בבת אחת במכונית פולקסווגן ישנה. אלישע הקטן טס לשימשה הקדמית ,כולו דם. והוא שותק.
דוד ויוני הצליחו איך שהוא להחזיק את עצמם. נילי , נפצעה גם היא .
יהודה היה בהלם.
בית החולים,לא היה רחוק משם. הוא שמע את צפירות האמבולנס שהגיע .
כמה דקות עברו ואנשי מד"א פינו אותם.אלישע היה בלי הכרה. הראש הקטן מלא התלתלים היה חבוט,כמו כדור מפוצץ,לרופאים היתה הרבה עבודה. נילי גם היא לא הרגישה דבר .
יהודה , הצליח לצאת מזה בשן ועין.
לכתה א' דוד כבר לא עלה, וגם יוני לא הלך לגן חובה.
אבל אלישע הקטן סיים את חייו.
כוכב קטן קטן שנפל על האדמה .