s.h. geffen
חג אילנות שמח לכולם! כמו שאפשר לנחש אני מרגיש יותר טוב. אז. חלק שמיני מתוך עשרה, נראה כאילו התחלנו אתמול וכבר אנו בישורת האחרונה. אך אשמור את כל הבכי וההתרגשות לחלקים הבאים. אבל בכל זאת, תודה לכל הקוראים, זה מוזר שאני לא יודע מי אתם. אבל תודה בכל זאת. החלק התשיעי יפורסם ביוב ב' ב-28 בינואר, בפעם הראשונה מזה כמה זמן שללא חג באופק. שיהיה לכולכם שלום, ועד אז שאלה. האם תמיד מגיעה לנו סליחה?

יומו של הפקפה, חלק שמיני

s.h. geffen 21/01/2019 564 צפיות אין תגובות
חג אילנות שמח לכולם! כמו שאפשר לנחש אני מרגיש יותר טוב. אז. חלק שמיני מתוך עשרה, נראה כאילו התחלנו אתמול וכבר אנו בישורת האחרונה. אך אשמור את כל הבכי וההתרגשות לחלקים הבאים. אבל בכל זאת, תודה לכל הקוראים, זה מוזר שאני לא יודע מי אתם. אבל תודה בכל זאת. החלק התשיעי יפורסם ביוב ב' ב-28 בינואר, בפעם הראשונה מזה כמה זמן שללא חג באופק. שיהיה לכולכם שלום, ועד אז שאלה. האם תמיד מגיעה לנו סליחה?

לא הספיקה חן לסיים מילותיה והפקפה צהל ובדהרה הגיע לשכונת השיש הצפונית, מביא אותה לשדה ריק.

"מה לך סוס פרא? הרץ אתה מן השאול?"

"איני סוס גברתי, זאת כבר אמרתי. רצתי כי יש לי סיפור לספר לך."

"עוד סיפור! נמאסו עלי הסיפורים! גם לעני נמאס מדייסתו!"

"יודע אני שסיפרתי לך רבות, אך אני מתחנן כלפיך, סיפור אחרון באמתחתי והוא הגדול מכל הסיפורים! אני משוכנע, אף בטוח, שיקל עליך ושתדעי מה לעשות אחריו."

"אם כך תספר לי סיפורך." טענה חן "העיקר כי הוא אחרון, שעת מנוחת צהריים מתבזבזת לנו."

"ברור גברתי, האמת היא כי האחד הזה התרחש לא מזמן, בטח היית ילדה פחותה בימים כשהגעתי לשכונת השיש וגיליתי את המחוללים אשר הגיעו אל העיר. ברחוב הוצבו כלובים ודוכנים מצד לצד ובכיכר עמדו ארבעה אוהלים בהם בוצעו מופעים המתחלפים לפי שעה. לבשתי דמות כלב מנוקד בשחור ולבן והתהלכתי בגאון בין האנשים, זנבי מגולגל על גבי ואוזניי זקורות בחיפוש אחר אדם לצרף ליום התרבות. גנבתי תפוחים מסוכרים ונבחתי בפניי ילדים והורים, אך כולם היו מאושרים במשחקיהם ובמופעים המרתקים. כבר שקלתי שאמשיך בדרכי מן הרחוב כששמתי לב להתקהלות רבה לצד כלוב על גלגלים, הוא נצבע בגוני ורוד ולבן כצבעי האירוע והמון עצום סביבו. אדם גבוה בעל זקן שצבע בוורוד הציג את המופע

'התקרבו הנה דודים ואחיות, התקרבו וחזו עיניכם בפלא שאינו מן העולם הזה. מצאתיו משוטט כגור בהרים שמעבר ליער, לועס חרקים ושורשי שוש, בטח שואלים אתם מדוע שמתיו בכלוב לצד אריות ונמרים, אך מבטיח אני שיספר זאת לכם בעצמו.'

המציג דפק על דופנות הכלוב וקול בכי נע מן הצללים.

'זהירות רבותיי, קחו שני צעדים אחורה, חיה מסוכנת לפנינו ואין סיבה שמישהו מכם יפגע, צאי חיה רעה! חשפי עצמך!'

רגל צצה מבין הצללים, נראתה ככף אדם צחורה ועדינה לבושה בנעל נוצצת. עוד רגל עברה לה לאור ומול הקהל נחשפה אישה משונה. לסתה מרובעת וגבותיה דקיקות, ראשה מגולח קירח ולגופה שמלה כבדה מצופה כולה באבני חן נוצצות שבטח היו לא יותר מחיקוי זכוכית עלוב. האישה רצה אל הסורגים, שדיה נלחצים קלות מולם בעודה שולחת יד עם ציפורניים צבועות בחמישה צבעים שונים לעבר ילד קטן שעמד בקהל לועס צמר גפן מתוק.

'הזי,' לחשה האישה, אך המציג במהרה שילח בה שוט והיא החזירה את היד המדממת לכלוב, לוטפת הפצע בשרוול המחוספס.

'התעלמו מן הברברת הזו,' אמר בעל הזקן 'יש האומרים שחיות אלו משתמשות בקולות על מנת לפתות בני אדם למאורותיהם.' הוא הצליף בשנית אל תוך הכלוב ובאוזניי החדות שמעתיו קורא בפני הגברת את המילה 'כוס'.

'כעת רבותיי, יודע אני מה רובכם חושבים, מדוע שאכלא אישה תמימה בכלא זה? אך לא אישה לפניכם, וכעת, אם תזרקו מטבעות אל הכלוב, משוכנע אני שהחיה תתרצה ותדגים יכולותיה.'

הקהל היסס מעט, אלא שאז נזרק מטבע, ושניים, חלקם מוחלקים למרגלות הכלוא וחלקם מכוונים לפגוע בגולגולת הבוהקת. כשהתרצה המציג מן הכמות דפק על הסורגים וכמו בפקודה הלבוש לקח בקבוק מפינת התא, גם הוא מכוסה באבנים, ולגם לגימה גדולה כזו שגרוגרתו נעה מעלה ומטה. הקהל המתין במתח מספר רגעים עד שהמולבשת לקחה כוס פח ובעזרת מושב משונה השתינה בקו ישר מטה לתוכה. אנשים הגונים בשולי המופע עמדו להתרחק אך המציג שכנעם בקול ממתקים שאין המופע נגמר. בעל הנעליים הנוצצות הזיז את המושב וחזר אל הצללים מותיר את הכוס למקומה. לפתע זרם של נוזל צהבהב נע בקשת מבין הצללים ונחת בקול בתוך הכוס. כל הקהל היה המום, מניין באה חיה כה משונה? חציה גבר וחציה אישה, במהרה מחאו כפיים וזרקו גל נוסף של מטבעות כשהמציג קרא בתרועה

'שמח אני שנהניתם רבותיי, וראו זאת כשיעור לחיים, לא הכל שחור ולבן, ורוד ואפרורי, בחיים ישנן הפתעות. אז בואו נמחא כפיים להפתעה הגדולה מכולן, הדבר מן ההרים!' גל נוסף של מחיאות כפיים עלה בזמן שהדבר התכופף בשמלה הארוכה וליקט מטבעות מבין אניצי הקש על הכלוב. בזמן שכולם התקדמו לתצוגה הבאה של החתול השמן בעולם לא הם, לא המציג, ואף לא הדבר ראו את הכלב המנוקד שהתגנב לאחוריי הכלוב והמתין שם עד בוא הליל, ממתין לדבר עם מושא הערצתו.

הדבר ישן על מצע קש כשחיפושית נכנסה דרך הסורגים והפכה לסוס שחור ועצום מול האדם הענוג. לקול צהלתי הוא קם באיטיות, אבני החן עדיין לגופו, נוצצות לאור ירח.

'סלום?' הוא קרא 'מי סם?' אמרתי לו ערב טוב ועיניו המרוחות באיפור התמלאו אושר, הוא קפץ על צווארי כמו הייתי חבר ותיק וצרח באושר, כמעט מעיר את החיות בכלובים האחרים 'אני לא מאמין, אתה הפקפיי, נכון?' בהלם קל עניתי

'שמי הפקפה למען האמת.'

'או, הפקפה, אני כה מזטער, בהרים קוראיך הפקפיי, אך הפקפה, סם כה יפה.'

'תודה' אמרתי עדיין מופתע 'אך מניין אתה מכירני?'

'איני מאמין; הפקפיי, סליחה עמך, הפקפה, אינו מכיר את חייו? סמעתי סיפורים כה רבים אודותייך בעיר הולדתי ממנה חטפוני, על איך סעזרת לתאומים המייסדים כסהגנת עליהם לפני עידן ועידנים מחיות טרף עד הזלחתם בהקמת החומות. סאלה לי אליך, הגרסות חלוקות, החיה אסר תקפם בנהר הייתה זב ענק עם מאה סיניים או נחס מים ענק בן מאה סנים?'

'התאומים מההרים? אני זוכרם כמו היה זה שלשום, התשובה היא שלא צב ולא נחש כי תנין נהרות נודד בעל שני זוגות מעיים תקפם ואותו צלו לארוחת הערב.' הדבר צחק צחוק גדול וקפץ במקום באושר כשקרא בידיים מבקשות

'בבקסה אמור לי סהאגדה נכונה, בבקסה אמור לי סתוכל להזילני מן הכלוב הנורא הזה.'

'אם זהו רצונך.'

'ברור סזה רזוני!' צווח כמו ילדה קטנה שכלבלב ניתן ליום הולדתה. על אף ההפתעה מיהרתי כמצוות אדוניי, כנחש חנק שברתי את המנעול מחוץ לכלוב והדבר הורץ על גבי אל עבר היער ממנו לא יוכל להיגנב בחזרה למנהלי המחוללים. כשירד מגבי ליד נהר מיהר אליו וגמה מים ככל יכולתו. הוא סיפר לי כיצד המנהלים מאכילים אותו אגוזי אדמה בכוח כדי לנפח את לשונו, כך הם אומרים שדיבורו המעוות הוא דיבור חיה ולכן אינו יכול להתחנן לרחמים מהקהל שעובר מול הכלוב, אך כעת, אחרי מנוחה קצרה אין סיבה שלשונו לא תחזור לגודלה הרגיל. הבוקר עלה ואני הגנתי על הדבר הנח, כשלפתע החל בוכה, דמעות נצצו על פניו בזמן שייבב מתוך שינה. הוא בכה בעוצמה כזו שלבסוף התעורר ממחנק הדמעות בגרונו. שאלתיו מה שלומו.

'שלומי טוב, איזה יופי, המנוחה עזרה.'

'אל תסית את הנהר, מדוע בכית? כיצד אוכל לעזור?' הדבר ניגב את דמעותיו והחל לארגן מחדש את שמלתו ששימשה לו כרית בכוונה ללבושה מחדש.

'אין לך סיבה לעזור, קצת נעצבתי, זאת הכל.'

'נעצבת? מדוע?' הדבר שם את השמלה ודיבר בקול חלש

'ובכן, לפני מספר ימים אני וחברי הטוב מן המחוללים, הכלום, התווכחנו. אחרי שנים של עזרה הדדית ונחמות נמאס לי לשמוע על חלומו לברוח מן המקום הנורא. חשבתי שבחיינו לא נזכה להסתובב כאנשים חופשיים, והוא זעם. אז כעת, כשאני ברחתי ודווקא הוא, זה שכה חשק בדרור, נשאר מאחור, חלמתי עליו צורח עליי, אך מה אוכל לעשות? כיצד יסלח לי אחרי כל הדברים הקשים שאמרתי לו?' ישבתי מול הדבר וחשבתי, לבסוף שיתפתיו ברשמיי.

'מבין אני עמדתך, יודע אני כיצד זה להיות זר בגופך, גם אני הייתי חיפושית ודבורה, יונה וימים ספורים אף קרפדה, זכר בנקבה. אך תראה, יצאת אל החופש, וגבי מספיק רחב לזוג, אם תחשוק נוכל לחזור אל מקום המחוללים ולקחת את הכלום משם.' הדבר ביקש שאניח לו לנפשו על מנת שיחשוב על כך, כל היום בילה על גדת הנהר, שולף אבנים מהשמלה ומנסה להקפיצן על המים נואשות. לבסוף ניגש אליי ואמר

'נניח ואשאר על הגדה, כל ימיי אשב בתהייה מה היה, אחשוב כיצד זורקים מטבעות אל הכלום בעוד אני לוגם לי מי מעיינות ורץ על כרי הדשא. עדיף ונלך אליו.'

'ומה אם לא יסלח לך?'

'אז לא נועד הוא לחיי חופש אם אינו מוכן לקבלם בתמורה לשהות איתי. עדיף ויישאר כלוא ולא יכלא אותי לצדו בדיבורים.'

צהלתי למשמע ההחלטה האמיצה של הדבר, לא עבר רגע ויצאנו לדרך. כשהחמה צנחה אל הים הגענו לרחובות המאובנים, מסתתרים מאחורי כלובים והולכים על קצות האצבעות בדרכנו לאוהל הימני בו הוחזק הכלוב של הכלום לזמן שהותם בעיר. כמו שחשב הדבר הכלום סלח לו במהרה, אף טען שריב טיפשי שכזה הוא כלום מול חיי אושר אתו. השניים עמדו לעלות עליי אך צרה נוספת עמדה מולנו. מנהלי המחוללים, הבחור בעל הזקן הוורוד ואשתו ורודת השיער, הם עמדו מולם ולא עמדו לשחררם. האיש חנק את הדבר והאישה תפסה את הכלום בשערותיו המטונפות. שניהם ראו דם מול הכסף, לא ידעו מה לעשות בזוג המוזר כשהחליטו שאם לא יישארו עמם עדיף ויתנו להם מתנה אחרונה. האישה הוציאה סכין קטנה והפשיטה את הכלום משק הקמח ששימש לו בגד

'נגרד לו את העור ונראה מה יש מתחתיו, כך נדע אם לכרות לבושה המולבשת הזו את האבר או את השדיים, בכל זאת, גם למפלצות מגיע סיכוי אהבה.'

הדבר התחנן לרחמים, אך הסכין החלה בפעולתה, הכלום צרח מכאבים כשנזכר הדבר באגדות ילדותו, הוא הבין כי השניים לא מפחדים כי אינם רואים את גופי השרירי או חשים את קיטור הבל פי על צווארם. על כן הוא קרא אליי בתחינה שאצילם, הוא קרא כה חזק שהמנהלת פסקה מפעולתה וביקשה מאישה כי ישתיק את היצור.

'איני יכול,' לחשתי באוזנו של הדבר 'כיצד יסלחו לי על פגיעה בהם?' הדבר נשך את היד שכיסתה את פיו ואמר מהר כשוט

'אל דאגה יקירי, אסלח לך בשמם, על כך ששחררת אותם מקיום חוטא.'

עם הגיון שכזה לא יכולתי להתווכח. באותו הלילה נמצאו המנהלים עם שריטות נמר על גופם וראשם חסר, כנראה נאכל. גם ראשי הדבר והכלום לא נמצאו בשכונת השיש, הם היו עם גופם על גדת נהר, אף לא נאלצו לדאוג שירדפו אחריהם הרי כל העדים האפשריים היו המחוללים שבאו לעיר אשר נפסלו דבריהם במשפט. אפילו אם יצרחו אנשים לשמיים יכלו השניים לצפות בירח בשקט ולומר לי כי ישמחו להתראות עמי

'הרי אין סיבה שמפלצת תחמוק מאחותה.' קרא הכלום והדבר צוחק לדבריו. אם אני לא טועה פתחו בית תפירה וכעת נשים רבות לובשות את השמלות עם אבני החן. הם לבטח מאושרים."

הפקפה עצר בפני בית שירותים ציבורי ואחרי שחן חזרה אליו סיפרה לו כי אינה מאמינה.

"עבור מה אינך מאמינה?"

"איני מאמינה, אך חושבת אני שהבנתי סיפורך." אמרה וחיוך קל על שפתיה.

"ובכן?"

"מצד אחד הסליחה היא דבר נהדר, ועל כן יש לבקשה. מצד שני, אם אדם כה מריר שאינו מצליח לסלוח עדיף למבקש שיסלח לעצמו, מעולם לא היה לו צורך בסליחת הנפגע."

"איני מאמין בעצמי, הקשבת לסיפור, אם כך גברתי, מה בקשתך?"

"קחני לשושנה!" ציוותה חן נח על הפקפה "משוכנעת אני שאשיג את סליחתה של שוש."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך