לב מזכוכית

הלוואי וידעתי.
הלוואי ידעתי מתי אדם הופך להיות חסר חשיבות ,ריק מתוכן ,לקליפה.
הלוואי ידעתי מתי היצירה מופלאה שנקראת בן אנוש ,האדם ,הופכת מהכל לכלום.
ואני , אני הכל , אני צועקת ,אני צורחת ,למה אף אחד לא שומע?

ידי אוחזת בפטיש ברזל לבן וכבד, אך גופי קפוא ,חסר תזוזה . דמעות מחממות את לחיי . אני מביטה ביאוש לעבר הקיר ,הדבר היחיד הנראה לעין מבעד הזכוכית הוא פרצוף . פרצוף בעל חיוך גדול שתופס כמעט את כל שטח הפנים ובצידיו זוג ידיים גדולות ועבות המכווצות לאגרופים . אני מביטה בחיוך הערמומי וצמרמורת מחסה כל פיסה בגופי.

אני כאן , למה הם לא רואים אותי, יש להם דלת , למה הם לא פותחים לי ?

"אל תשאירו אותי כאן לבד!" אני צורחת, מרימה את הפטיש בשנית ויוצרת סדק קטן בקיר הזכוכית. .אני מתנשמת בכבדות. אני מביטה בקיר ומבחינה בטיפות דם שמתחילות לצאת מהסדק .
אני מתרחקת בבהלה במטרה לברוח אך לפתע ,כאב חד מגיע מאזור החזה שלי .
אני מביטה בהשתקפותי מבעד לזכוכית ומבחינה בכתם אדום שהכתים את חולצתי . דקירות חוזרות ונשנות מגיעות מהאיזור המוכתם ואז אני מבינה , הקיר , הקיר זה אני .

אני מפנה את גבי לקיר ומתחילה להתרחק.
אני הולכת , הולכת בדרך ללא מוצא ,צועדת עד שרגליי יחליטו שהן לא מסוגלות יותר .

לפתע מופיעה דמות זוהרת מתוך החשכה. היא רואה אותי , היא מתקרבת אליי . אני עוצרת במקומי והדמות ממשיכה להתקרב . החושך הופך לאור והדמות מתגלה . "מורין , אני רואה אותך ." קולו מהדהד בחדר הריק. זרועותיו מושטות אליי ונסגרות סביבי , אני מחבקת אותו חזק ומוציאה נשימה שלא ידעתי שהחזקתי . אני מרימה את ראשי ומביטה בעיניו החומות. והכאב ,הכאב נעלם.