לראות את האור בקצה המינהרה

את קובי ראיתי פעם ראשונה בג'קוזי.
הוא ישב משכשך במי הרותחין.מסביבו אנשים שונים ,מקשיבים באוזן קשבת לסיפור שלו."אני לא מאמין שאני עדיין חי" הוא אומר.
"אלהים עשה לי נס"
"כל בוקר כשאני קם אני מברך את אלהים ואני לא איש דתי "
"כי זה שאני חי זה לא ממש מובן מאיליו"
והוא מתחיל לספר את כל מסכת האירועים שקרו לו בתקופת מחלתו.
קובי בן שבעים כמעט.איש רזה וקרח. לא ברור אם הוא גבוה או נמוך , אבל זה פרט שולי. והסיפור שלו כמו סיפור של הרבה אנשים בגילו. יצא לפנסיה, לקה באירוע מוחי,שכב בבית חולים שבועות רבים. הילדים לא הסתכלו לכוון שלו. בבית החולים רצו להעביר אותו לדיור מוגן. הוא סרב בתוקף. בשום פנים ואופן . הוא חוזר רק הביתה.לבית שלו. לאפשרות אחרת הוא לא היה מוכן.
הבן שלו יואל התעקש "אבא , תזכור שאתה לבד!"
"מי יטפל בך?"
"אתה כבר סיעודי"
"צריך לשכור לך מטפל"
קובי אטם את אזניו.
והוא חזר הביתה .
קודם כל הדליק את כל האורות שיהיה לו נעים .
הדליק מוסיקה שהוא אוהב.
הכין ארוחה חמה וטעימה במו ידיו,לא האוכל התפל של הבית חולים .
הוא אוהב לבשל וגם לארח . עם הזמן הוא גם הזמין חברים .הוא אף פעם לא מתעייף מלהכין אוכל. בשבילו זו תרפיה .
לאט לאט הוא כבר חש בטחון.
אפילו חזר לקאנטרי. לחברים שהיו לו שם וחיכו לו.באמת שדאגו לו מאד.קובי שמח שלא נפל ברוחו. ומהקושי הוא יצא חזק ומחוזק ואפילו מחזק.
אשה אחת ששמעה את סיפורו , אמרה לו , קובי אתה צריך לתת הרצאות בבתי אבות.אותו מקום שלשם רצו לשלוח אותך. שילמדו איך בן אדם אופטימי כמוך,מלא בטחון , יכול להגשים את חייו ולעשות מהלימון לימונדה.ועוד מישהו אמר לו "קובי , אתה אולי בן אדם פשוט, אבל דוגמא ומופת" וקובי הניף את ידו ואמר בסכה"כ רציתי להמשיך לחיות כבן אדם ולא כאבק אדם.