סוד מהעולם – פרק 3

בס"ד
פרק שלישי:

אני עומדת מול הדירה שבה קבעתי לעשות את הראיון. השעה כבר 11:40 בכוונה הקדמתי כדי לעשות רושם של קפדנית, ואחראית.
הידיים שלי רועדות, אני מלאה בלחץ.
עדיין לא דפקתי על הדלת, אני מחליטה לאזור אומץ ולקחת את עצמי בידיים.
אני דופקת על הדלת שתי דפיקות חלשות, אני לא רוצה שמישהו יחשוב שאני פראית.
אני שומעת צעדים של נעלי עקב מתקרבים לדלת, מסתכלת על הידית זזה כתוצאה ממגע אדם איתה.
בן רגע אני רואה מולי אישה גבוהה, הודות לעקבים אם אתם שואלים אותי, בלונדינית, עם שמלה אדומה חושפנית, קצרה, והיא נועלת נעלי עקב שחורות.
אוקי האישה מסתכלת עלי, קדימה אביטל תגידי משהו , שלא תצאי טיפשה מולה.
"אהלן, קוראים לי אביטל אנחנו קבענו שאני אבוא אלייך לעשות ראיון." אני אומרת.
"כן, אני זוכרת, את יכולה להיכנס." אני מרגישה שהיא אומרת את זה בטון קריר, כאילו מכריחים אותה לעשות את זה. אני מרגישה כבר חוסר חיבור איתה. ואני בדרך כלל אדם לא שיפוטי על ההתחלה.
אני נכנסת לבית בצעדים קטנים ואיטיים סורקת כל דבר שאני רואה בין אם זה, ספות גדולות ודי יקרות אם אתם שואלים אותי, טלוויזיה שמכסה את רוב הקיר. אני מסתכלת עדיין סביב סביב וממולי ומטבח גדול.
"ג'ולי, תביאי 2 כוסות קפה!" אומרת המראיינת למישהי במדים שנראה לי שהיא העוזרת שלה.
"את יכולה לשבת". אומרת המראיינת עם חיוך מזויף וקר.
"תודה" אני מודה לה. אני מתיישבת על הספה הגדולה הראשונה שאני רואה.
" אז איך אמרת שקוראים לך?". היא אומרת את זה בטון קריר.
" אביטל סולטן" . אני עונה לה.
"בת כמה את?".
"אני בת 22 ,ואחרי צבא".
כעבור חצי שעה של שאלות מצדה על ניסיון שלי, על לוחות הזמנים שאני יכולה לעבוד, אנחנו מסכמות את השיחה שמחר בבוקר אני אבוא למשרד של בעלה ואתחיל לעבוד אצלו בתור מזכירה.
" טוב, אז תודה לך ולהתראות". אני אומרת לגברת שראיינה אותי, שאני כבר בדלת היציאה מהבית.
מצחיק קצת, שלא שאלתי אותה איך קוראים לה.
כנראה זה לא רלוונטי כל כך.
היא סוגרת את הדלת, בלי להגיד לי אפילו ביי.
זה קצת מעליב, כי בנוסף לכך במשך כל הראיון היא התנהגה בקריות ובאדישות.
אני יורדת קומה, כדי להגיע לדירה שלי.
נכנסת לדירה, ושמה לב לפי השעון שעל הקיר שהשעה כבר , שלוש בצהריים.
אני הולכת לכיוון שעון המעורר ומכוונת אותו בשעה שבע בבוקר, אני צריכה להיות המשרדים של בעלה בשעה תשע בבוקר, שעתיים יספיקו לי בשביל להתארגן.
הבוקר כבר הגיע אני נכנסת למשרדים של הבוס החדש שלי.
אני מסתכלת שמאלה ורואה מזכירה.
"סליחה איפה המשרד, של הבוס הראשי כאן?"
"את המזכירה החדה שלו?" .היא שואלת אותי
"כן, זאת אני". אני עונה לה.
" תלכי במסדרון ישר עד הסוף ותפני ימינה"
"תודה לך"
אני עושה מה שהיא אומרת לי והולכת במסדרון ישר עד הסוף ואז פונה ימינה.
אני כבר מול המשרד שלו שרשום עליו:
טום ברגר
מנכ"ל ראשי.
אני דופקת על הדלת שתי דפיקות חלשות, ושומעת צליל.
"כן?".
אני פותחת את הדלת של המשרד שלו,
"שלום, אני המזכירה". אני עוצרת שאני קולטת מול מי אני עומדת. אני לא מצליחה להוציא שום מילה מהפה שלי
אני מזהה אותו, זה בלתי יאמן.
זה הבחור ההוא!. כן בלי שום ספק זה הוא.
אותו בחור ששפכתי עליו קפה לפני יומיים, ובגללו פיטרו אותי!!!
זה לא אפשרי, איך זה קורה לי לעזאזל??
הוא מסתכל עלי, אני שמה לב שהוא גם מזהה אותי.
זהו!! רשמית אני פשוט מתה!