שלושת החודשים הבאים – פרק 1 ו-2.

1

השעה שמונה וחצי בבוקר. ככל בוקר אני ישובה על המיטה שקועה בבהייה בנקודה אקראית על הארון, מחכה למחשבות שלי להסתדר בזמן שבין הנמנום להבנה שהבוקר הגיע. דבר אחד אני יודעת בוודאות – אני חייבת לשירותים. אני מניעה את רגליי לכיוון הרצפה ומושיטה יד לכיוון הקב האורתופדית שלי. הקב הזו מלווה אותי כמעט שבוע, מאז ששחררו אותי מבית החולים הביתה, והיום זהו היום הראשון לפיזיותרפיה שנקבע לי הבוקר במרכז העיר.
רק לפרוטוקול אציין בפניכם שנפצעתי בזמן אירוע שהתרחש לפני כחודש ימים שבסופו יצאתי עם רגלי הימנית מרוסקת, והעצבים בזרועי השמאלית קרועים לגזרים. ביליתי את השבוע הראשון לאחר אותו אירוע מורדמת ומונשמת, עם צלעות שבורות, ריאה מחוררת, הצטברות נוזלים תוך גולגולתי ואיברים אחרים שבורים ו/או נפוחים. הרופאים חושבים שזה נס רפואי שאני בכלל חיה וההורים שלי לא מסירים את מבטם ממני אפילו לשניה.
"אמילי, הכנתי לך טוסט! בואי תאכלי לפני שיתקרר!" אני שומעת את אמא שלי צועקת מהמטבח. מאז שחזרתי הביתה היא מכינה לי ארוחת בוקר צהריים וערב כל יום, ככה זה שהרופא אמר לה שאם אוכל כמו שצריך זה יעזור לגוף להבריא מהר יותר. לא שאני מתנגדת, אין על האוכל של אמא שלי אחרי הכל.
אני מניחה את הקב בצד ומתיישבת על יד השולחן היכן שהטוסט שלי מונח. "אמילי אנחנו חייבות לצאת עוד עשר דקות למכון פיזיו, שלא נאחר לתור שלך. זהו היום הראשון שלך ותהיה לנו שיחת היכרות עם הפיזיותרפיסט שיטפל בך בשלושת החודשים הבאים. אנחנו נראה את לוח הזמנים שלך ואת השעות השבועיות שאת מקבלת איתו וכך נוכל לסדר את ענייננו יותר ביעילות." אמא לא יכולה להתחיל את השבוע מבלי לתכנן את שארית חיינו לפני. דבר אחד שעושה לה טוב על הלב זה לדעת שיש לוח זמנים מסודר וצפוף, אבל זה לא משנה לי, אין לי בעיה כל עוד זה עושה לה טוב, ואני יודעת שסדר עושה לה בדיוק את זה. "אל תדאגי אמא, אנחנו נגיע בזמן לתור ותוכלי להמטיר על הפיזיותרפיסט החדש שלי את כל השאלות שאת רוצה לשאול" אני משיבה לה בחיוך מלא טוסט וגבינה. היא מגחכת קלות ונותנת לי נשיקה על המצח "הלכתי להתארגן בחדר, חמודה. אם את צריכה משהו תצעקי. אני לא רוצה שתאמצי את הרגל שלך יותר מדי. אחזור עוד כמה דקות ונצא" היא מפריחה לי נשיקה באוויר והולכת לחדרה.
רק עוד שלושה חודשים ואוכל לחזור לחיי הרגילים.

2

אנחנו מגיעות אל שולחן הקבלה במכון הפיזיו וממתינות שיקראו לנו לפגישה עם המטפל החדש שלי. אני מסתכלת על הטלפון שלי ורואה שלוש הודעות מהחברה הכי טובה שלי, טארה:
"בוקר טוב יפהפייה הנרדמת!"
"שיהיה לך יום ראשון מוצלח במכון [אמוג'י לב]"
"דברי איתי כשאת מסיימת [שני אמוג'י קורצים]"
אני מרימה את הראש מהטלפון ונעמדת מולי בחורה בערך בגילי. "היי אמיליה, שמי אליזבת, אני הפיזיותרפיסטית החדשה שלך. את יכולה לקרוא לי ליז אם את רוצה." לא יכול להיות שהבחורה הזאת יותר מעשרים וחמש. היא גבוהה אולי בסנטימטר ממני, רזה עם שיער זהב דבש גלי שגולש קצת מתחת לכתפיים. "היי, את יכולה לקרוא לי אמילי או אמ'. רק אמא שלי קוראת לי אמיליה ואך ורק כשהיא כועסת עלי" אני משיבה בחיוך "ומכיוון שאנחנו הולכות לבלות את שלושת החודשים הבאים ביחד אין צורך שנשתמש בשמות מלאים, זה מרגיש רשמי מדי" אני מציינת בזמן שאנחנו הולכות לכיוון אחד החדרים הסמוכים. אמא שלי משתרכת מאחורינו, בוחנת כל צעד שלי. מעדתי לא פעם עם הקב שלי ואין לה שום כוונה לא להיות שם כשאמעד שוב.
אנחנו יושבות על כמה כיסאות בפינת אחד החדרים. החדר דיי גדול ודומה לאולם התעמלות קטן. הוא מאובזר בכל מיני מכשירים ואביזרים שאת חלקם אני מזהה מהסדרות בטלוויזיה ואת חלקם לא ראיתי מימיי. רק מנראות החדר אני מבינה שזה לא הולך להיות פשוט, ואצטרך להשקיע המון מאמץ לכיוון החופש שלי מהקב הזה.
אמא שלי מתחילה עם ממטרת השאלות האינסופיות שלה בעוד שאני שוקעת במחשבות על העבודה שאני כבר רוצה לחזור אליה. אני עובדת ברשת חנויות ספרים, באחד מסניפיה הנמצאים במרכז קניות בין בית הורי לבין הדירה שלי. הדירה עומדת ריקה נכון לכרגע עקב פציעתי הקשה שאילצה אותי לשוב לבית הורי כדי שאוכל לקבל טיפול ותמיכה – דבר שלא אקבל בדירת הרווקות הבודדה שלי.
לעבוד בחנות ספרים זה כמו חלום עבורי – אני חובבת גדולה של ספרים, כל פעם שהייתי פותחת את החנות בבוקר ומריחה את הריח החזק של הספרים הייתי מרגישה שאני בבית. גם הבנות שאיתן אני עובדת נתנו לי הרגשה בטוחה. כך הכרתי את החברה הכי טובה שלי טארה. טארה הייתה (ועדיין) לקוחה קבועה של החנות ולמזלי כל פעם שהייתה מגיעה להתעדכן על רבי המכר החדשים אני הייתי במשמרת. היינו מבלות שעות בדיבור על הספרים שאנחנו אוהבות ועל הציפיות שלנו מסופרים כאלו ואחרים.
אני כבר לא יכולה לחכות לחזור לעבודה, למרות מקרה הפציעה שלי.

"…שות שלך, אמילי?" אני שומעת את ליז, המטפלת. אני מחזירה את מבטי לכיוונה "סליחה, לא הקשבתי. תוכלי לחזור על מה שאמרת?"
"שאלתי מהן התחושות שלך, אמילי. מהן הציפיות שלך מהפגישות שלנו?"
היא מביטה ישר בעיניי. אני שמה לב שצבע העיניים שלה ירוק בהיר, כמו דשא במגרש גולף מטופח.
"הציפיות שלי? אני מקווה שעד ששלושת החודשים האלו יסתיימו אני כבר לא אזדקק עוד לקב ושאוכל לעמוד וללכת על שתי רגליי ללא עזרה. הרופא אמר שהזרוע השמאלית שלי לא תתפקד במלואה ושהנזק שנעשה לי הוא כנראה תמידי." אני מרימה את זרועי השמאלית הכי גבוה שאני יכולה, שזה עד גובה החזה שלי וקופצת את כף ידי עד כמה שאפשר – כמעט לגמרי, אבל לא ממש.
"אני עדיין רוצה שנעבוד גם על הזרוע כדי שאוכל לשפר את התנועה שלי איתה. אני שמאלית אחרי הכל ואני דיי תלויה ביכולות המוטוריות שלה." אני מחזירה את ידי לצד גופי. "תפקוד הזרוע שלך חשובה לי וכללתי אותה בתוכנית שניישם בזמן הנתון לנו. מה שמביא אותי לרגע הזה. גברת טיילור, אנחנו נסיים בעוד שעה, תוכלי לאסוף את אמילי בשעה אחת עשרה." אמי קמה מהכיסא ולוחצת ידיים עם ליז, נותנת לי נשיקה על המצח (פעם שניה הבוקר) ופונה לכיוון דלת היציאה. "אני מצפה לדיווח מלא על איך עבר המפגש שלך, אמ'. אחכה לך ליד שולחן הקבלה באחת עשרה." היא מנפנפת בידה לעברי וסוגרת את הדלת אחריה.
"שנתחיל?" ליז קמה לעברי. אני מרימה את עצמי מהכיסא ומושיטה את ידי אל הקב המונח בצד. "לא אמילי, תשאירי את הקב שם. מעכשיו בכל מפגש שלנו הקב נשאר בצד. זה רק את ואני אמילי, בלי שום קביים, את ואני." ליז מחייכת אלי ותופסת בזרועי.

* * *

"תחזיקי את הזרוע עוד קצת, אל תוותרי. רק עוד חמש שניות." אני מחזיקה את זרועי השמאלית הכי גבוה שאני יכולה בעשר שניות האחרונות, וזה לא כיף. כאב עובר לי באזור הצלקת – ממש לצד בית השחי שלי וזה גורם לדמעות לבצבץ בעיניי. "זהו, את יכולה להוריד. עשית עבודה מצוינת עד כה אמילי. אני יודעת שתרגילי המאמץ שאנחנו עושות כואבים ומתישים לפעמים אבל רק ככה נוכל לחזק את הגפיים שנפגעו ולהחזיר אותם לפעילות הרגילה שלהם." ליז מניחה לידי כיסא ועוזרת לי לשבת. היא לוקחת לעצמה גם כיסא ויושבת מולי, ברך אל ברך.
"נשאר לנו עוד חמש דקות ותרגיל אחד אחרון לבצע" היא מושיטה לעברי את ידה הימנית "שימי את כף ידך השמאלית בידי" אני עושה כמבוקשה והיא מרימה את ידינו ומשלבת את אצבעותינו. זרם נעים עובר בגופי, מי חשב שאצטרך להעביר את שלושת החודשים הבאים עם בחורה שנראית כמו דוגמנית בינלאומית.
"למה את מחייכת?" לא ידעתי אפילו שאני עושה את זה, כנראה המחשבות שלי קורנות החוצה. ליז מסתכלת עלי בסימן שאלה אך עם שמץ של שעשוע בעיניים. "אה… זה שום דבר. פשוט ראיתי את האצבעות והציפורניים שלך והן נראות נקיות ומסודרות להפליא. יש לך אצבעות מאוד יפות, ליז." יופי אמילי, ככה עושים את זה. מחמיאים לבחורה על האצבעות שלה. לא שזה לא נכון, באמת יש לה אצבעות יפות ומבנה ציפורניים מושלם ואני יכולה להעריך את זה.
"תודה" היא מקרינה עלי חיוך מלא שיניים לבנות ומסודרות, "האצבעות שלי הם חלק בגוף שלי שאני ממש אוהבת, קיבלתי גנים טובים מאמא שלי" היא מחזקת את אחיזתה בידי, "עכשיו, אני רוצה שתנסי להתנגד למשיכה שלי" איך היא יודעת? "אני אמשוך את היד שלך אלי ואת תנסי להתנגד ולמשוך את ידך חזרה אלייך." אה, הבנתי.
היא מתחילה למשוך את ידינו לכיוונה ואני מנסה להתנגד ללא הצלחה רבה. "הזרוע שלי עייפה אחרי כל התרגילים היום וכבר לא נשאר לי עוד כוח להתנגד למשיכה הזאת" אני לוחשת בקול מסכן, שתרחם עלי. "תנסי עוד קצת, זה חשוב להשאיר את השרירים שלך פעילים ולפתח אותם כדי לפצות על הפציעה שנעשתה לך בעצבים" היא לא מוותרת ומושכת שוב את היד שלי אליה. אני נאנחת קלות כדי להראות את אי שביעות רצוני ומנסה להתנגד שוב. "אל תדאגי, בסוף תצליחי להתנגד אלי. עד שהמפגשים שלנו יסתיימו עוד שלושה חודשים את תהיי אלופת ההתנגדויות" צד פיה מעוקל כלפי מעלה בזמן שהיא מניחה את ידינו על ברכי. היא עוזבת את כף ידי וקמה מכיסאה. תחושת ריקנות ואכזבה קלה שוטפת אותי לרגע.

"אמא שלך בטח מחכה בחוץ" היא מושיטה לי את הקב שלי ונעמדת לצדי, לראות שאני לא נופלת. כשאני קמה היא מתחילה לצעוד לכיוון הדלת "רגע ליז, אני חייבת לשאול אותך משהו, השאלה הזאת ישבה עלי כל המפגש הזה" אני אומרת במהירות לפני שתפתח את הדלת. "בבקשה, את יכולה לשאול אותי כל דבר" שוב השיניים הלבנות שלה מסנוורות אותי, "תהיתי לעצמי ליז… בת כמה את?" אני מקרינה לעברה חיוך משלי. "אני? אני בת עשרים וחמש. למה את שואלת?"
היא מזיזה את ראשה בסימן שאלה והאור שחודר פנימה מבליט את גוון שערה. "אין סיבה ממש, כשראיתי אותך הבוקר ליד השולחן קבלה חשבתי לעצמי שאת נראית צעירה מאוד ואת לא עוברת את העשרים וחמש. מסתבר שצדקתי." אני מתחילה לנוע לעברה ולעבר הדלת, היא מניחה את ידה על גבי התחתון ומובילה אותנו לכיוון הקבלה. ליז ואימי מתחילות לדון על התקדמותי במפגש היום ועל הלו"ז לשבועות הקרובים. אני רק יכולה לחשוב על כף ידה של ליז ועל התחושות שהיא העבירה בי כשנגעה לי בעדינות בגב.
אנחנו מתחילות לנוע לכיוון היציאה בעוד שאני מנופפת לליז לשלום. אני כבר לא יכולה לחכות ליום חמישי, למפגש הבא שלי איתה. מי ידע שארצה בכזאת התלהבות לחזור לפיזיותרפיה?

"אז איך היה המפגש, אמ'? הבטחת לי דיווח מלא" אמא שואלת בזמן שהיא חוגרת את עצמה בחגורת הבטיחות. אני לא יכולה שלא לחייך ומספרת לה הכל.