מה נעשה בלי שלוש הספרות?!

התעוררתי לאור יום צהוב ובהיר,
הציפורים שרו וקרני השמש נצנצו באוויר.
הסתכלתי ימינה על החלון ועל הכרית,
ואז שמאלה, וראיתי ששכחתי על השידה פחית.
על יד הפחית הריקה נח לו השעון המעורר,
הסתכלתי והסתכלתי, משהו היה חסר.
ירדתי למטה, שתי מדרגות בכל צעד,
ולשמע החדשות הנוראיות חלף בי רעד.
ממכשיר הרדיו הקטן במטבח
נשמע כאילו קריין החדשות צרח:
"גנבה גדולה! גנבה נוראה!
התרחשה ממש כאן אצלנו במדינה!
שלושה גנבים חבושי כובע גרב
גנבו דבר יקר ערך אתמול בערב.
הם גנבו מספרים!
מספרים יקרים ומאוד חשובים!
את המספר שלוש נשאו איתם,
את המספרים אפס ותשע גם."
דמעות עמדו בעיניה של אמא,
את המגבת מהרצפה הרימה.
אבא אכל בשקט,
כל כמה זמן עובר בו רטט.
מחשבותיי החלו להתערפל, כעסתי מאוד.
מה נעשה עכשיו בלי שלוש הספרות??
יצאתי מהבית, כולי נחוש,
להשיב את המספרים, להחזיר את הרכוש.
חיפשתי בכל חור ובכל בור,
ניסיתי על הגנבים לגבור.
אולי שכחו לקחת אחד מהמספרים הגנובים?
אולי אפשר לתקן את סדר הדברים?
תוך כדי החיפוש העולם רחש וגעש,
מנסה להסתדר, למצוא פיתרון, או סתם להתאבל ברעש.
חיפשתי וחיפשתי ימים ולילות,
ולבסוף מצאתי את שלוש הספרות.
מצאתי במקומות שבהם הגנבים לא חשבו לקחת,
במצב רע, מובסים מגניבה בלתי נשכחת.
חזרתי הביתה, מלוכלך ועייף,
במספרים בידי מנפנף.
מיד כולם שמחו על המציאה,
הניפו אותי באוויר ופצחו בשירה.
המספרים הושבו למקומם בשלום,
הגנבים נתפסו ויושבים בכלא כיום.
ומאז שומרים על המספרים עשרים וארבע שעות,
שגניבה כזו לא תתרחש שוב בשנים הבאות.