עבר גורל ומה שבניהם

אני עוד מישהי, עוד אף אחת כזאת. וכמו כל הילדים כשהייתי קטנה חיפשתי היגיון בעולם הזה. בגן בחגים ובבית הספר כשלמדנו תנ"ך חשבתי שיש אדם כזה או ישות כזאת הנקראת אלוהים והיא התשובה להכל. החיים שלי עברו ולאורכם ניסיתי למצוא תשובות קיומיות. לא לקיום האדם אלא לקיומי שלי. לא באתי ממשפחה דתייה ולא הייתי הולכת לבית הכנסת אבל האמנתי שאם יש ישות כזו היא תקשיב לי מכל מקום בו אתפלל מהלב.
ניסיתי הכל התפללתי כל ערב תפילותיי שלי. כל ריס או שן שנפלו, כל סביון סבא שפח ופרעתי את שערותיו הלבנות ברוח, כל פעם שכיביתי את נרות העוגה הבעתי את אותה משאלה קטנה.
"הלוואי שהיו לי חברים."
עד היום אני לא מסוגלת להגיד שוב את רצף המילים הללו. הן נשמעות כל כך מסכנות אבודות ונואשות.
ואני הרי אינני אדם כזה אני אדם חזק ותמיד הייתי.
הישות הזו לא הקשיבה לי ובחיי שניסיתי להיות ילדה טובה.
התחלתי בתור ילדה לאמץ לעצמי אמונה אחרת. האמנתי ואולי אפילו אני מאמינה עד היום באגדה שהומצאה על ידי אותה ילדה קטנה.
האמנתי בגורל. האמנתי באמונה שלמה שלכל אחד יש מטרה שלשמה הוא הגיע לעולם הזה ואם רק ינסה לגלות את המטרה הזו הוא יצליח.
לאחר זמן מסוים כשהתחילו לי הרגשות רעות לא מוסברות ולאחריהן משהו רע קרה ומצד שני קרו גם פעמים הפוכות עם דברים טובים התחלתי להאמין בקווי חיים קטנים ובלתי נראים שקושרים את כלל בני האדם ביחד. בדרך זו נותנים לנו להרגיש קירבה ואהבה בלתי נגמרת לאנשים שאנו אוהבים.
אבל עדיין דבר מזה לא פתר את הבדידות שלי והתחלתי להאמין שאולי זה הגורל שלי. להיות בודדה.
בכיתה ד' התחלתי לחשוב על לסיים את החיים שלי ואת הכאב.
אבל סיבות רבות גרמו לי להדחיק את המחשבות ולהילחם על כל יום של שפיות.
לא רציתי להעציב את ההורים שלי בעיקר.
עשר וחצי שנות בדידות עברו ורק אחריהן הבנתי את גודל הנפילה וההשלכות.
'חרדת נטישה' קראה לזה מי שהייתה אמורה לרפא את הנפש 'אני לא מצליחה להבין איך את יכולה לסבול אנשים' אמרה לי.
אנשים הם אלא שפצעו אותי אבל אחרים הם אלא שריפאו. בלי שידעו. אחרים שהיו וחוו את העולם השחור שלי בדרכים שונות.
מתוך הבדידות הייתי צריכה לקום מתוך הבזקי זיכרונות וחושך בעיניים תרתי משמע. עם הרבה דמיון, תקווה וגורל.
עוד 4 שנים עברו מאז
אני וחברה שלי ישבנו במסעדה ודיברנו.
סיפרתי לה שביקרתי את החניכים שלי בשנת שירות. סיפרתי שהתאהבתי בהם מחדש. אמרתי לה שאולי אין לי חבר או אהבה אבל אני מאוהבת במה שאני עושה. אמרתי לה שהשבוע הבנתי שהאהבה כזו לא לכל אחד יש וצריך להוקיר אותה.
אמרתי לה שבדיוק כמו החניכים שבאו מעולמות קשים דלים וכואבים גם אני הייתי נוער בסיכון. כי נוער בסיכון הוא כל נוער שיש לו סכנה לחיים לא משנה באיזו דרך. אז נכון יש לי בית גדול אבל נוער בסיכון זו מבחינתי לא הגדרה המותנית בכסף.
בגלל זה אני כל כך מתחברת אליהם.
אם רק הייתי יכולה לחזור בזמן ולהגיד לאותה ילדה קטנה שהיא הולכת לקחת את כל הכאב הגדול הזה ולהפוך אותו למשהו טוב. הייתי אומרת לה שהיא גיבורה וטובת לב. היא הייתה אמורה לשנוא אנשים ובכל זאת היא הולכת בדיוק למקום שבו האנשים מרגישים הכי שנואים ונותנת להם תיקווה. הייתי אומרת לה שהיא גיבורת על שהיא יכולה לדבר לתוך הנפש ולהרגיש כשמשהו רע קורה.
ומתוך השקט האין סופי כי אף אחד לא רצה לשמוע אותה היא למדה להקשיב למילים שלא נאמרו ולהבחין בהבהרות שלא נכתבו.
הייתי אומרת לה שבאמת יש גורל ושהיא תמצא אותו ממש בקרוב.
ואולי הסיפור הזה אמיתי ואולי הוא לא מה שבתוך כולנו יכולים להיות גיבורי על