פגישת מחזור

פגישת מחזור/שלומית קלדרון
תמיד ידעה לטפח אשליות בקשרים, לא מסוגלת להעריכם נכוחה. מערכות יחסים, מטבען הרי, נועדו לכישלון בחלקן הגדול, לפחות ממה שלמדה על בשרה. ודווקא הפעם, כשתיקי מתחילה כבר לחוש את השינוי המיוחל באוויר מתקרב לקראתה בצעדים מהוססים אמנם, היא ניזהרת שלא לסמוך יותר מידי על צירופי מקרים או על נסים מסעירים כדי לא להימנות שוב עם המצפים והמתאכזבים.
איתן יהיה שם ויחכה בסבלנות כמו שחיכה לה בכיתה ג' כשהמורה חווה ביקשה ממנו ללוות אותה הביתה מבית הספר, אחרי שהתוודתה בפניה על חרדותיה וסיפרה למורה שבן השכנים אורב לה בחדר המדרגות ומבהיל אותה, והוריה, שעובדים עד שעות הערב המאוחרות, מאלצים אותה להישאר לבדה בבית ולהמתין לבואם בחוסר מעש. תמיד הסתפקה במינימום ההכרחי בלימודים, שיעורי בית חפוזים ומחברות מסודרות, רק כדי לשרוד ולעלות כיתה כמו כולם. היא הצטיינה בספורט, באתלטיקה קלה ליתר דיוק, אבל עובדה זו לא הרשימה אותם במיוחד. הם רצו שתהיה כל מה שלא היתה: שתצטיין בחשבון, בעברית ובמדעים ובכל מה שנחוץ למדד האיי-קיו, וכשהיתה נכשלת במבחנים בזה אחר זה היו בטוחים שהיא מענישה אותם על לא עוול בכפם ומענישים אותה בדרכם שלהם. "כפויית טובה" היו מטיחים בה "מפונקת שכמותך, את יודעת היטב לקחת מהורייך כל שיוכלו לתת לך ולרגע לא חושבת להחזיר אף לא טיפה אחת של נחת". רק נטל סתמי על כתפיהם העייפות, כך האמינה להם, "פנים יפות המסתירות מוח דל, בת כל כך מאכזבת…"
רק כשהמדליות והגביעים החלו נערמים אלה לצד אלה על המדפים בחדרה, ירד מפלס המתח בבית והיא יכלה לנשום מעט לרווחה. ילדות עשוקה חסרת ישע מותירה צלקות עמוקות לאורכה ולרחבה של הנפש.
היא זוכרת היטב איך איתן צעד לצידה כל הדרך משער בית הספר ועד שהגיעו לבניין הדירות. היא עם הילקוט הכבד על גבה מטפסת במהירות לקומה השניה והוא – הוא נישאר למטה תקוע בחזית החצר, עומד כמאבטח נטוע בקרקע ללא ניע, כשומר ראש צמוד דרוך ומוכן לכל תרחיש, עד ששמע את טריקת הדלת הננעלת על סוגר ובריח וידע שהגיעה לחוף מבטחים ושאינה צריכה לחשוש עוד מפני הילד הרע. מהמרפסת הקטנה נופפה לו לשלום ושיחררה אותו לדרכו כגיבור-חיל עטור ניצחון, כאחד שהוטלה עליו משימה חשובה והוא מבצע אותה בנאמנות לפקודתה היומית של המורה חווה לשביעות רצונה המלא. כבר אז התאהבה בו קצת… איך אפשר היה שלא? אך טבעי הוא לילדה להתאהב באביר שומר נפשה, סיתרה ומגינה.
הוא יחכה לה… אותה אחריות חברית לקיום הבטחות מלווה את הילד-איש השתקן והצייתן עוד מראשיתו. עם החיוך המבויש, עם אותה כניעות תמימה הטבועה עמוק בתוכו כחקוקה בסלע, הוא יחכה לה באוקטובר בלונדון עד שתגיע אליו, בדיוק כמו שקבעו.
*
את ההזמנה לפגישת המחזור של ביה"ס היסודי קיבלה תיקי בהפתעה גמורה. הודעה קצרה במסנג'ר מחברת ילדות המנסה לברר אם זו היא, מתוך הנחה ששינתה את מראה, את שמה, כניראה גם את שם משפחתה במהלך כל שנות הנתק המוחלט מעברה וחיים אחרים בארץ זרה. והנה ברגע אחד הכל חוזר בבת אחת. על הרכבת לדירת החדר הסגפנית-מינימליסטית שלה בעיירה האקולוגית צג, דרום מערבית לכרך הגדול, ברלין, במבואותיה של פוטסדאם – דוקא שם, לפתע הרטיטה ההודעה את הנייד שבידה ובין רגע זיהתה אותה בהודעת הפייסבוק ששלחה אליה ללא כל התראה מוקדמת. הפעם הצליח לה, לשכנתה לספסל הלימודים משכבר הימים, כאילו רק אתמול ישבו שתיהן להתענג יחדיו על קציצות ופלפלים ממולאים תוצרת אמא שכבר מזמן איננה ומאז ניפרדו דרכיהן כמו מעולם לא הכירו. אמנם הבטיחו זו לזו במסיבת הסיום דאז לשוב ולהיפגש יחד עם כולם אחרי 20, 30 או 40 שנה, אבל מי באמת האמין שדברים כאלה יכולים לקרות אחרי שהתפזרו לכל עבר?! כמו רסיסי אגרטל מנופץ מתגלגלים ועוצרים בתחנות חייהם, משנים מסלולים מלווים בסערות מטלטלות מקצה העולם ועד קצהו.
קבוצת הווטסאפ הפעילה כבר כמה שבועות מעוררת את סקרנותה של תיקי ורשימת חבריה מימים עברו, שותפיה לחוויות של פעם, מציתה את דימיונה והיא מאמצת את מוחה להיזכר בשמות שלצד תמונות הפרופיל הבלתי מזוהות, מנסה להרכיב את מסגרת הפאזל החדש שנפל לידיה כמו מתנה מן השמיים, אתגר חדש לתאי מוחה האפורים. נושקים לששים, ביניהם מהלכים גם כבר כמה סבים וסבתות הניראים בתמונה כשהם מחבקים ילדים קטנים הישובים על בירכיהם, נכדיהם ודאי, ולפניהם ממש מעבר לפינה, ממתין לו גיל הזהב במלוא הדרו. היא חייבת לאתר את איתן בקבוצה ולשלוח לו הודעה פרטית, ליצור את הקשר הראשוני, להזכיר לו את מה שאולי שכח, והיא לא, ולהודות לו על מעשה החסד שעשה עימה אז. כיצד תעורר את סקרנותו לגלות אותה מחדש? האם יתעניין בה לפחות כפי שהיא מתעניינת בו? האם ישתף פעולה בניסיונות השלמת פערים בלתי נתפסים? ומה מצפה לה בסופו של יום? האם תמצא איש משפחה כבול אך מאושר ומדושן עונג, או שמא ציפור דרור חופשייה נטולת מחויבות כמוה?
לאחרונה כבר החלה מסתגלת בעל כורחה לבדידות המרה, מאמצת אל חיקה את "טינטין" שלה, שאספה כגור נטוש אך לפני חודשיים. כבר עדיף לה להישאר כך, ערירית ואנוכית, מאשר להאכיל פרזיט מתוחכם שיתנחל במיטתה ויתעקש לשכנעה שהוא מביא תועלת נסתרת שהיא איננה מודעת לה כלל ויסרב להסתלק משם.
כשפגשה את ריץ' בניו ג'רסי עוד האמינה שזה לתמיד, שהוא השלישי והאחרון. בכלוב של זהב היתה שוגה בדימיונות שהנה סוף סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה ולא תצטרך עוד לעמול ולהרויח את לחמה בזיעת אפיה מבוקר עד ערב. רק לתמיכה כלכלית קיוותה, לשקם את שרידי עלומיה שניגזלו ממנה, לא חלמה עוד על חיי פאר ותענוגות, אבל כשהגיעה, לא התנגדה להצעה להיות אשתו. כשהפכו הסתודדויות קלות בין עובדי המטבח לשמועות זורמות מתחת לפני השטח, לא אחרו הללו לפרוץ כלבה רותחת בין הגננים בשבילי גן הורדים. אט אט טיפטפו הרינונים לתוך אוזניה הערלות עד אשר נאלצה לחזות במו עיניה בסצנה מוכרת לה היטב, תמונה שאיננה מרפה ממנה מזה שלושה עשורים, השבה ועולה עתה מולה כחזיון תעתועים.
את כיעורה הנורא המשתקף מן המראה, כעונש ראוי לבגידתה ביהודה הצעיר, בעלה הראשון, לא תוכל לשאת עוד. מה שניגלה אז לעיניו הפעורות בחדר מלון הבוטיק כשהחליט להפתיע אותה בצהרי היום רק כדי לגלותה עירומה כביום היוולדה בזרועותיו של האורח הזר, חזר אליה עכשו כבומרנג. למרות שבלע את עלבונו ומחל על כבודו ואף הציע 'שלום בית', הפנתה לו את גבה והמשיכה להתרפק על כתפו של הנוכרי. תוך זמן קצר אולץ לכנותה גרושתו, אישה משוחררת ומותרת לכל, ולהיוותר כאוב ועזוב מתבוסס בשברי ליבו הרך. אהבת נעורים, אהבת אמת אהב אותה. יקיר הוריה ובחיר ליבם, השידוך המושלם שמצאו לבתם היחידה נכנע למר גורלו. בתמימותו כי רבה בחר להתעלם מכל רחשי אותם שקרים רושפים בהם הלעיטה אותו לצד הרומן הלוהט שניהלה במשך חודשים ממש מתחת לאפו עם הזר, ובנאמנותו העיוורת האמין בכל מאודו שנועדה לו – והיא אפילו לא חיבבה אותו. האם היה לה לקרש הצלה זמני ופרקטי לחגוג עימו בכפייה את ראשית עידן השחרור? אינטרס צר וטהור לצורך נטישת הקן הקר והרעוע של ילדותה ותו לא? או שמא צורך נואש לריצוי הוריה ככלות הכל?
ויהודה כל כך רצה להרעיף עליה מחמאות כמתנות ולהעניק לה חום ואהבה שנחסכו ממנה בבית הוריה, רצה שתהיה אם ילדיו המלכה-האם, ללא הועיל. היא חלמה לחיות חיים אחרים במקום אחר, רחוק ממנו. מעולם לא שיתפה אותו, לא חלקה עימו את סודה בימים ולעיתים אף לא את יצועה בלילות. היא רצתה הרבה הרבה יותר ממה שהיה בידו להציע: גבר גבוה וחסון יותר, חכם יותר, עשיר יותר, יפה יותר, אחר יותר… וכמו צייד מוסווה האורב וממתין בסבלנות ובשקט בתוך סבך היער, כך גמלה בסתר ליבה ההחלטה לעוט על ההזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכה ולממש את חלומה לברוח ולהיעלם מכאן. ניאוף רוחני בהתהוות יוצר מציאות עגומה, הזויה ומעוותת ומזמין את ההרס והאובדן הבלתי נמנעים, גבולות מטושטשים בין הקיים לבין חלומות של ילדה, אשת-איש בת 19, המשמשים בה בעירבוביה מורעלת עד כאב.
כשהיא צונחת צניחה חופשית לתוך רשת מבטיו העוקבים של הקולונל הזר ונענית לחיזוריו של מושא אהבתה, שאך נחת בעיר הקטנה, כבר חשה עצמה בעננים. דרגות הקצונה הנוצצות שעל מדיו והאותות התלויים על חזהו מרוקנים מתוכן את העובדה שהאיש נשוי כמוה ואב לילדים. התאהבות כפויה, מאולצת, אל-טבעית לצורך התגשמות מאווייה חסרי התוחלת והיא אינה מרפה ממנו עד שיסכים לגרש את אישתו, אם ילדיו, ולשאת אותה לאישה.
כך רקמה את תכניתה להגיע איתו לברלין ולהשתקע בה לעד. אלא שחמש השנים במחיצתו טפחו על פניה והולידו תלאות בלתי צפויות בזו אחר זו, לא מותירות אף לא סיבה טובה אחת לאופטימיות, עד שלבסוף בישר לה את הקשה שבבשורות – הוא גמר אומר בליבו לשוב אל אשת נעוריו, אהבתו ומשפחתו ולהותירה לנפשה דואבת ובודדה כפי שלא היתה מעולם.
חמש שנים אומללות היו נחוצות לאיש הצבא ללמדה לחדול מדמיונות שווא, להרפות מתליית יהבה בחיים שלעולם לא יהיו מאושרים על אף הויתורים שעשתה למענו, גם אם נעשו בתמורה לויתוריו שלו למענה. חייו לעולם לא יהיו חייה. את חפציה הבודדים, זיכרונותיה השבורים ושיירי חלומה ארזה במזוודה קטנה והצפינה גבוה למעלה בפינה אפלה מתחת לגג הרעפים המשופע, צוללת מטה מטה לאורכו של צינור הבדידות האפור אל חדרה.
*
רצף של טעויות מרות ובחירות מוטעות לאורך השנים, כשלים ואכזבות חוזרות ונישנות משנים את מפת החיים עד לבלי הכר ומובילים מברירת מחדל אחת לאחרת.
שקועה בתוך מערבולת הירהורים חשוכה, בוחנת תיקי על מסך האייפון שבידה את ההזמנה המעוטרת שקבלה לפגישת המחזור בישראל בחודש הבא. עינה הלחה צדה לפתע את תמונתו של איתן מפוסל בזיכרונה כשומר הסף המאובן של ילדותה.
בעודה שוקלת שליחת הודעה מוקלטת בקולה או אולי מוקלדת כמקובל, לחצה בהיסח הדעת על מצג השפופרת בקצה הימני העליון של המסך ובין רגע ענה מעברו השני קולו הבוגר של איתן. קולו של הילד שהתעבה אך מעט.
"זוכרת איך התעקשת לסחוב בעצמך את התיק הגדול שלך? סירבת לתת לי לעזור לך!" ניסה לבודד רגע מזוקק אחד מעברם המשותף אחרי שיחה ממושכת אל תוך הלילה.
"כבר אז גיליתי בך, כניראה, סימנים של ג'נטלמן, אבל אני לא התנהגתי כמו ליידי…"
"אפילו התהדרת בו וטענת שהוא בכלל לא כבד, התיק שלך, ולא הסכמת שנתחלף, שאסחוב את שלך ואת את שלי.."
"ברור, התגאיתי בשרירים החזקים שלי – בניתי לעצמי גוף חזק שיסתיר את לב השפן..
"אז מה היה לך שם בפנים בילקוט הזה, תיקי, … לבנים"?
"הו איתן, כמה שטויות אנחנו עושים רק כצורך נואש להוכיח לעולם שיש לנו רצונות משלנו, שאנחנו ישויות עצמאיות שיודעות לעשות דווקא…ואת הכל לבד! אצלי זו היתה סתם התעקשות מטופשת לא להכין מערכת יומית. פשוט התעצלתי להוציא ולהכניס ספרים ומחברות לתיק, גם פחדתי להתבלבל בין הימים ולהביא ביום שני את המערכת של יום שלישי ולהפך ולהרגיז את המורה חווה, וכך נאלצתי לסחוב את כל הספרים והמחברות מידי יום ביומו…מערכות הן הרי לא הצד החזק אצלי, כבר הבנת זאת ודאי. תמיד הייתי גרועה בהן גם כשהחלפתי אותן כל כמה שנים.."
*
הוא יגיע ישירות מפריז ויחכה לה בנשימה עצורה בכיכר פיקדילי למרגלות המזרקה, וכשיצטלבו מבטיהם פתאום, יתמזגו שניהם בתוך עדת הצעירים המפוזרים על המדרגות סביב כשני רסיסי אגרטל מנופץ שהתמזל מזלם לשוב ולהיפגש באיחור מה, אחרי יובל שנים כמעט, לשאת תפילת הודייה משותפת ליקום על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקם – אהבה חדשה-ישנה השמורה ליחידים בלבד.
האם יוכלו דימדומי הסתו הלונדוני להשיב ולחדש את ימי אביב הנעורים שאבדו הרחק משם?

2