כותבת בשם כל הבנות המסויימות (יכול להיות גם הבנים..) שחוות את תופעות הלוואי של בעיות קשב וריכוז מסוג Add. רוצה שאנשים יבינו את הקושי ויפסיקו לזלזל.

Add זה אני

24/12/2018 538 צפיות אין תגובות
כותבת בשם כל הבנות המסויימות (יכול להיות גם הבנים..) שחוות את תופעות הלוואי של בעיות קשב וריכוז מסוג Add. רוצה שאנשים יבינו את הקושי ויפסיקו לזלזל.

את נמצאת בין כולם, את יודעת. מגוון של קולות והבעות סובבים סביבך או עוברים דרכך. הם לא נכנסים לתוכך, לא מחלחלים. הם לא מתרכבים עם תחושותייך, יוצרים הרמוניה. הם רק מבלבלים אותך, את לא מבינה אותם. את לא יודעת מה לעשות עמם, לא יודעת כיצד להגיב.
את מנסה בכל מקרה. צוחקת, יותר מדי. מגיבה, בקול רם מדי. מביעה דעה, מוגזמת מדי. את מנסה, את מנסה ולא מבינה. את לא מבינה מדוע אינך מצליחה להשיג אהדה. מדוע אנשים מביטים לרגע, אינם יודעים כיצד להגיב. את לא מבינה למה בן רגע הם מסיבים את מבטם ממך ומתחפרים בנושא אחר. את מרגישה תחושה עמוקה וקטנה, כמו חץ קטן ודק המוסווה היטב, של נטישה.
בחדרי חדרים, בכרית במיטה, בין עניין לעניין כאשר אף אחד לא רואה את מוחה דמעה. דמעה קטנה, עגלגלה שנעלמת בשנייה. חולפת לה במהירות הרוח. נשכחת לה אי שם. כמו החץ הקטן, היא רק מציגה שיש דבר עמוק יותר, גדול יותר. דבר נסתר.
יש רגעים. יש שניות שבהן רוצים לשמוע, רוצים להקשיב. פעמים שבהן את בטוחה שהכול שב למסולולו. רגעים יקרים. ורגש, רגש לא חסר. ברגע שדבר נוגע הישר שם, הרגש יוצא בכמויות. נחילים של מים. סכר מוצף. סכר שמתופצץ, מתפוצץ לעיני כולם.
הכול נהרס.
שוב לא הצלחת. המים מציפים את הכול, את כולם. הם טובעים לרגע, טובעים ונעלמים.
שוב, שוב נטישה.
את כרגע לבד, ומתוך הלבד את מנסה למחות את הייאוש והדיכאון. את מנסה להיות נורמטיבית. מסתפקת בחברה המועטה שלך, מסתפקת בכתיבה ובקריאה. אבל עדיין, עדיין את מרגישה שמשהו חסר.
מעכשיו את בפחד, פחד שמא אינו ישוב.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך