אני והשד שלי – פרולוג

"הכותרת בעיתון הייתה…"
"כן, איך היא הייתה?"
"מעניינת. היא הייתה… מעניינת."
"לא אהבת?"
"כבר אמרתי לך את דעתי."
כמו כל יום, בשעה ארבע בדיוק, הייתה שעת התה בעיר הגדולה. ביום שישי, היום הזה, שני אדונים בעל שפע גדול ישבו ושוחחו מעל שולחן קפה. כוסות תה בידיהם, וכסף בכיסם.
"אני מאוד השקעתי בזה. חבל שאתה לא מעריך את ההשקעה."
"מישהו אמר משהו כזה –" לגימה, "אדוני?"
"אתה רמזת על זה," אמר אחד האנשים. נקרא לו, לצורך העניין, האיש הראשון. לאיש הראשון היה זקנקן חום, שפמפם חום, וקרחת בוהקת על ראשו. לבושו היה מסוגנן, והדבר היחיד שאינו היה כשורה אצלו הייתה העניבה, שהייתה מקומטת במקצת, כאילו אחד מהרגליו היה לקמט את העניבה כשהוא לחוץ.
זה אכן היה אחד מהרגליו.
"איני רמזתי דבר." הכריז האיש השני, בעל הזקן הלבן, והבגדים הפשוטים. ציפורניו היו כסוסות לעמקן, עד זוב דם, מה שרומז שאחד מהרגליו של האיש הזה היה לכסוס את ציפורנו.
"הו, אכן רמזת," אמר הראשון. "אולי אפילו אמרת ישירות."
"אני – אני לא אוהב את המשחק הזה שאתה משחק. זה מסוכן."
"מסוכן? הו, לא. זה לא מסוכן. הרבה פחות ממה שאתה חושב."
"לא מסוכן למישהו שאכפת לך ממנו."
"לא אכפת לי מאף אחד."
"אף אחד," אמר השני, כמעט ממלמל, "הוא גם מישהו."
לאחר שתיקה רועמת במיוחד, שבמהלכה השני שתה כמה לגימות מהתה, חזר השני ואמר, הפעם בקול רם יותר, "אף אחד הוא גם מישהו."
"לא מישהו שאכפת לי ממנו," ענה הראשון מיד.
"ושוב אתה מתחיל במשחק הזה," נאנח השני.
"מה אני אעשה? זה כיף לי."
"רק לך."
"מודה באשמה."
עוד כמה לגימות הועברו בשתיקה. מבטו של הראשון זז אט-אט על החלון הגדול, המשקיף על כל העצים של העיר. לבסוף הוא אמר "אתה אוהב את המקום הזה? יש מישהו שאכפת לך ממנו?"
"לא וכן."
"מה אתה מוצא באנשים המהלכים, המלאי אנרגיה כאוסית האלה?"
"כלום. זה שהם קיימים כבר מספק את התחושה שאני לא לבד בעולם."
"הו… לא, אתה לא לבד בעולם. אתה רק בודד."
"לא סתרתי את זה."
"טוב," קם הראשון מהספא, ללא כל התייחסות למשפטו האחרון של השני," תודה רבה במיוחד על התה המחייה-נפשות הזה, ונתראה."
"כמובן שנתראה. באותו היום באותה השעה, כנראה."
"כנראה."
הראשון יצא וקם, השני התעכב קצת, ויצא גם הוא. היחיד שנשאר בחדר הוא המשרת, שהתכונן לקחת את הכלים המלוכלכים של התה.
האיש השני שתה את התה במלואו. והכוס אינה הייתה כבדה והייתה אפילו קלה.
האיש הראשון אינו שתה אפילו לגימה אחת. לכן, כשהמשרת הרים את הספל, הופתע כל כך ממשקלו עד שהספל החליק מבין ידיו ונחת על הרצפה בקול שבר מחליא.